המעמד האדיר בבעלזא • רשמיו של חסיד • מנחם אייכלר

ראיתי אותו. נער בר מצווה תוסס ונחוש, שחילץ את עצמו מהמתחם שיועד עבור בני גילו באולם ארנה, אי שם במרומי 'לשם' בואכה תקרת האולם, והשתחל בהצלחה לקדמת המזרח, קרוב מאוד לזקני וחשובי הקהילה.

דבר לא עצר בעדו במסעו קדימה, לא מחסומים ולא מאבטחים, לא כרטיסים ולא תגים. בעקשנות ואמונה הוא חתר אל היעד הנכסף, סמוך ונראה לבימת הכבוד, וכמובן שגם הגיע לשם בס"ד. מאושר הוא התיישב על כיסא פנוי, חיוך של כובש פסגת האוורסט על פניו, ומיד מיקד את עיניו הבורקות לשולחן המזרח, שבמרכזו הרבי שליט"א, כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א.

חז"ל לימדונו שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. מסתבר שהניסיון להסביר כלפי חוץ מהו רבי עבור חסיד, נכלל במצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. דברים שבלב לא ניתן להסביר בדרך כלל, וודאי שלא לעומקם ולדיוקם. אבל בשביל לשבר את האוזן אפשר להגיד כי קצב פעימות ליבו של הנער, יחד עם קצב פעימות ליבם של רבבת המתכנסים בהתוועדות המרכזית, פעמו באחדות והתקשרות מלאה עם ליבו הגדול והרחום של הרבי שליט"א.

הרבי הוא הנקודה היהודית הפנימית של כל חסיד, החוט המקשר והצינור המשפיע, הרועה הנאמן הדולה מבארות הנצח מים חיים ומשקה את כל העדרים כבר יובל שנים, עד ביאת ינון בב"א.

הדברים האלו נכתבים תוך כדי מאבק איתנים ביני לבין מקלדתי. היא, המקלדת, מתקוממת נגדי ומצליפה בי במילים חריפות וצודקות. 'מי אתה ומה אתה בכלל לכתוב על הרבי שליט"א? לאיזה שפל המדרגה התדרדרת שהינך מעז לקרב אל הקודש בבגדי עבודה מוכתמים'?. להגנתי אני טוען שזה הלב שכותב, לא אני. והלב הרי היה שם. טבל במקווה טהרה של רבבת לבבות ישראל שהתקבצו ובאו להגדיל תורה ולהאדירה. הלב התחבר והתמזג עם הלב הכללי של חסידות בעלזא, לכן מותר לו לכתוב. למזלי המקלדת חזרה להתעטף בשתיקתה ותמיהתה. התייאשה כנראה לאלף בינה וללמד דעה לאנשי דור חסר דעה ובושה.

נחזור אל נער בר המצווה, חבוש קסקט בעלזאי וחמוש בלהט חסידי יוקד הוא הקשיב בערגה לכל מילה שנאמרה. את רוב הדברים ששמע לא הבין כנראה. הרי גם מי שחושב שהבין לא הבין. אבל הלב התרחב. האוזניים שמעו אבל הלב הוא זה שהקשיב, שהבין את שפת הלב המדבר אליו, אל כולנו. הבטתי בעיניו באותם רגעים מרטיטים, עת נשבר קולו של בן הרבי, הרה"צ רבי אהרן מרדכי שליט"א, כאשר נשא את דבריו ברגש ובהדר.

ליבו של הנער הבין שהרה"צ פאר מקדושים מבטא את המיית ליבם של רבבת החסידים, המלאים רגשי תודה והודיה לבורא כל עולמים שלא נטש את הצאן, עדת חסידי בעלזא, ללא רועה ומנהיג, אלא עד הנה עזרונו – הרי זה רק בזכות רחמיך, ולא עזבונו חלילה, הודות לחסדיך וניסיך הגלויים והנסתרים מזה יובל בשנים, כפי שחזר על הדברים אביו הגדול, כ"ק מרן הרבי שליט"א, במשא הקודש.

בזמני שמחה והתרוממות רוח, צפים ועולים ממעמקי הלב הטהור כל אותם מאות אלפי רגעי המסע הבלתי יאומן, דרך החתחתים הרצופה מכשולים וזרועה קוצים וברקנים. הלב שהיה נוכח שם, בכל אותם צמתי הכרעה היסטוריים מול אתגרים כבירים ומורכבים, הלב שהיה עד מקרוב למחירים הקשים מנשוא, בכל המובנים, ששולמו לאורך כל הדרך הארוכה. אל מול העיניים עמדה רק המטרה הקדושה, לקומם מאפר את הקהילה הרוממה, להמשיך את שלשלת הזהב לבית בעלזא, בלי להתחשב ובלי להירתע מהקשיים, ללכת קדימה חרף כל המהמורות.

הלב הגדול, ליבה של חסידות בעלזא, המה מרוב שמחה והודיה ועלה על גדותיו מעוצמת הרגשות הגואים ועולים, לנוכח התגלותו של הנס השמיימי במלואו, הנס המופלא, המורכב כולו מרבבות ניסים קטנים וגדולים. הנס הזה ניצב מול עינינו במתחם ארנה, כאשר רבבות אלפי ישראל, רבנן ותלמידיהון, חסידים ואנשי מעשה, הגיעו להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל הנס הגדול של תחיית ממלכת בעלזא, מעל לדרך הטבע ובניגוד לכללי ההיגיון השכלי.

הדור הצעיר, ואני בתוכם, אמנם שמע על ימי הבראשית של חסידות בעלזא תחת הנהגת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, אך מעולם לא חווה בפועל את אותם שנות עמל ויגיעה, ולא צעד בדרך הארוכה בה הילכו דור המייסדים בארץ לא זרועה. על כל צעד ושעל הם נדרשו לעקור הרים ולקרוע ימים בהקמת מבצרי התורה והחסידות ששם בעלזא מתנוסס עליהם בתפארה. כאשר הקדושה מבקשת לצמוח, הטומאה משקיעה כוחות עצומים כנגדה, והקדושה ניצחה ב"ה. השבוע בהתוועדות ההיסטורית זכינו קצת להרגיש את גודל הישועה של 'וגבר ישראל', להתחבר ולהפנים את עוצמת נס התקומה והפריחה של חסידות בעלזא בפרט, ושל היהדות החרדית בכלל.

לאחר שנשמע קול ה' בהדר, ניתן האות לקול דממה דקה, זמן בו ציפור לא צווח, עוף לא פרח והאולם כולו עמד מלכת. דברי אלוקים חיים מפי מנהיג העדה, ליבם ואוהבם של ישראל, הדהדו בחלל האוויר, בטרם זלפו כטל של תחייה על רבבת המתכנסים. הנקודה היהודית הפנימית התעוררה לחיים, הציפה את חדרי הלב והמוח בשמחה והתרגשות, גומעת בשקיקה כל מילה ומילה, כמו הלך עייף וצמא המגיע למעיין מים זכים וצלולים בעומק מדבר שממה. נער בר המצווה, שאת שמו סירב לחשוף, בלע בעיניו את המראות והקולות, חווה יחד עם כולנו את חרדת הקודש השוררת באולם הענק במהלך משא הקודש.

באותם רגעים היינו כולנו אחד. נשמה כללית מאוחדת ושלמה. נער בר המצווה הנרגש כמו הדיין ומורה הצדק הוותיק שישב לידו. העסקן הדגול העושה גדולות ונצורות, יחד עם האברך הצעיר שזה עתה נכנס לכולל ללחום מלחמתה של תורה עם ריחיים על צווארו.

כולנו התאחדנו באותם רגעים נעלים עם מקור חיותינו, הצינור ממנו אנו מקבלים השפעות טובות ברוחניות ובגשמיות. איש לא זכר באיזה מתחם שובץ, מה הוא עושה לפרנסתו ומתי בדיוק הוא אכל בפעם האחרונה. עכשיו מתחברים לשורש הנשמה, מזינים אותה בוויטמינים רוחניים, אוגרים כוח ותעצומות להמשך הדרך בס"ד.

ראיתי אותו. בסיום ההתוועדות ראיתי את הנער הצעיר רץ אל חבריו במרומי האולם. כנראה להעביר חוויות ולספר להם על הישגו הכביר בישיבה סמוך ונראה אל שולחן המזרח. אולם, רישומה של ההתוועדות ההיסטורית, תוכן ומהות הדברים שהושמעו, יישארו חקוקים בליבו ובלב חבריו, כמו בליבם של כלל חסידי בעלזא, לנצח נצחים.

יצאנו ממתחם ארנה אל הלילה הירושלמי הקריר, בתפילה ובקשה שנזכה אנחנו וצאצאנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, שנהיה תמיד מחוברים ומקושרים לאילנא דחיי, שנגדל דורות ישרים ומבורכים בתוך עמוד הענן הבעלזאי, ובמהרה תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. אכי"ר.