המרכז לאתיקה רפואית פנה למכון לרפואה והלכה שע"י יד שרה בשאלה אתית הנוגעת להשתלת איברים. השאלה היא כדלהלן:
כידוע, בעשרות השנים האחרונות ניתן להציל חיי חולים מסוכנים באמצעות השתלת איברים. בדרך כלל קביעת ההשתלה נקבעת על פי תור, כשהנזקק לאיבר מוקדם יותר, הוא גם מוקדם בתור להשתלה. אמנם לעיתים בגלל שיקולים רפואיים דחופים וכדומה, מקדימים את מי שמאוחר בתור לאלו שקדמו לו. ברצוננו לשאול מה דעת ההלכה באחד מהמקרים הללו:
אדם שמעשן שנים רבות וכתוצאה מכך ריאותיו חדלו מלתפקד, ועל פי קביעת הרופאים הוא זקוק בדחיפות להשתלת ריאה, הוא נכנס לתור הממתינים להשתלה וכעת הוא הראשון בתור לקבלת ריאה. אחריו בתור ממתין חולה ריאות אחר, שחוליו לא נגרם מחמת עישון. לאחר תקופה, כאשר התקבלה תרומת ריאה מאדם מת, הרופאים מצויים בדילמה –
א. האם אדם שגורם לעצמו מחלה קשה, מאבד את זכותו להתרפאות ברפואה ציבורית הממומנת בחלקה על ידי הציבור?
ב. האם ניתן לדחות את המעשן מקבלת התרומה, מאחר שהוא גרם לעצמו לחלות כשעישן שנים רבות, ולהקדים במקומו את הבא אחריו שמחלתו אינה מחמת פשיעתו? שאלה זו נוגעת גם להשתלת איברים אחרים, למשל תרומת כבד, כשהראשון בתור גרם להרס כבדו על ידי שתיית אלכוהול רב וכדומה, ואילו כבדו של הבא אחריו בתור נהרס מחמת מחלה שאינה קשורה למעשיו.
נושא זה סבוך ומורכב, מאחר שהחלטות מעין אלו הן הרות גורל, וחיים של בני אדם רבים ובני משפותיהם תלויים בהם. נשמח לקבל את תשובת הרב על דעת ההלכה במקרה מעין זה.
תשובה: על פי תורת ישראל, גם אדם שפשע וגרם לעצמו נזק וסכנת נפשות, אינו מאבד את זכותו להתרפאות, ואף חובה לחלל שבת עבור הצלתו. הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל מאריך להוכיח הלכה זו בספרו אגרות משה (חלק א סימן רכז).
אמנם יש לדון, האם חובת הצלתו של אדם כזה היא מוחלטת ככל אדם אחר, ולכן הוא קודם לאחרים בהשתלת איברים כאשר הוא מוקדם בתור, או שחובת הצלתו היא רק כלפי עצמו בלבד, אבל כאשר עומד מולו אדם אחר שניזוק ללא פשיעה, יש להקדים את האחר גם אם הוא מאוחר בתור.
והנה, בשולחן ערוך (יו"ד סימן רנב סעיף ח) פסק להלכה, שאם איש ואישה נפלו בשבי, יש להקדים את פדיית האישה לפני פדיית האיש, מאחר שסיר יותר שיאנסו את האישה, וממילא היא תפגע יותר בשבי, אבל אם ידוע שהשובים רגילים לאנוס גם אנשים, יש להקדים את פדיית האיש. וכן אם שניהם רוצים להתאבד באמצעות טביעה בנהר כדי שלא יחללו את גופם, הצלת האיש קודמת.
בספר הלבוש ביאר את טעם ההלכה שאם שניהם רוצים לטבוע, הצלת האיש קודמת, וכך הוא כותב: "שהאיש עושה מתוך צער גדול יותר מן האישה, וראוי להצילו יותר". כלומר, שגם המניע להופעת הסכנה מהווה שיקול ביחס לקדימות ההצלה, ומאחר שהלחץ הנפשי בו מצוי האיש בסיטואציה כזו הוא גדול מלחצה של האישה, על כן מעשה ההתאבדות שלו נחשב כפשיעה פחותה ממעשה האישה.
על פי זה נראה, שגם בנידון שאלתנו יש לדחות את מי שנחלה מחמת פשיעה ולהקדים את ההשתלה בגופו של החולה שלא פשע בגופו. אמנם בכל מקרה של השתלת איברים יש לקחת בחשבון בנוסף, גם את סיכויי הצלחת ההשתלה בכל אחד מהממתינים להשתלה, ועל כן בכל מקרה ומקרה יש לשאול רב פוסק הלכה.
