תקופת בין הזמנים אינה תקופה של חופש, אלא "זמן" שבין זמן לזמן. תקופה זו אינה חלל ריק. היא משמשת כמכשיר רוחני, ושמוש לא נכון במכשיר, עלול לכרות בור שהנפילה למעמקיו מסוכנת • הרב ישראל פרידמן על ימי בין הזמנים

עולם התורה יצא לפגרת חודש ניסן ובשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה ברוכה ומתחזקת בדמותן של ישיבות בין הזמנים. רבים מאוד אינם נפרדים מהגמרא והסטנדר וממשיכים בלמודם במסגרות אחרות. תקופתנו אינה תקופה קלה ובעת כזו נחוצה שבעתים חרבם של ישראל – התורה שהיא מגנא ומצלא. כאשר הישיבות יוצאות לימי בין הזמנים, העולם הופך להיות מסוכן יותר. גם מבחינה זו, כל בן תורה חייב להרגיש את האחריות הכבדה הרובצת על כתפיו לבל יטוש חלילה את העמדות. בד בד עליו להיות מודע לסכנות החמורות, לפרצות הקוראות.

תקופת בין הזמנים אינה תקופה של חופש, אלא "זמן" שבין זמן לזמן. תקופה זו אינה חלל ריק. היא משמשת כמכשיר רוחני, ושמוש לא נכון במכשיר, עלול לכרות בור שהנפילה למעמקיו מסוכנת. אפשר לאבד בו את מה שאי אפשר לרכוש בזמן ממושך של למוד. בן ישיבה, אמנם, אינו שוהה בתקופת בין הזמנים בין כותלי הישיבה הקבועה שלו. אבל ה"שאלתי" שלו חייב להיות בבית ד'. הוא חייב לקחת עמו את הישיבה ואת אורחותיה לכל מקום, כמו גדולי ישראל שיצאו ל"דאצ'ה" ותלמידיהם הצטרפו אליהם, כדי לשוחח עמם בדברי תורה. היה בכך שינוי אויר, אבל האוירה הרוחנית לא השתנתה. זה לא היה זמן של "אין", אלא זמן של "יש", "יש" אחר.

אמנם בין הזמנים של לפני פסח, איננו כל כך תקופת נופש, אבל יש לזמן הזה את נסיונותיו כמו ענין כיבוד הורים, כאשר הם כל כך זקוקים לסיוע בימים של ביעור חמץ. כל המאמצים, המסירות והתפילות שהורים השקיעו בעת שליוו את ילדיהם במשעולי החיים ובתחנות הדרכים, עומדים למבחן הכרת הטוב בימים כאלה של ערבי פסחים – והם מכשיר מדידה מדויק לא ל'מה עשה הבחור עם תורתו' אלא ל'מה עשתה התורה לבחור'. האם היא נגעה בו רק בקליפה, במעטפת, או שמא נגעה בגרעין ובנתה. האם רק 'מגיע לו' והוא יודע רק לקחת, או יודע גם להעניק, לתת. בין הזמנים הוא שיקוף רנטגן רוחני מדויק כדי לבדוק על איזו שליבה בסולם הרוחני עומד כל בחור ובחור.

מרן הסבא מקעלם זצוק״ל (בספר אור הרש״ז תח־תי) כותב: הגמרא אומרת – “כהנים זריזים הם” ומפרש רש”י: “שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים, ולא אתו לחתויי משתחשך”. אכילת קודשים ותרומה בטהרה ושאר הענינים הקשורים לעבודת הקודשים, צריכים זהירות רבה על כל צעד ושעל. כך. לכן ניתן להניח, שהחינוך שניתן בבית הכהנים היה חינוך מעולה – ומי שמקבל חינוך נעלה יותר, תובעים ממנו יותר. זו שהתחנכה בבית שבו היו כולם “בני תורה וחרדים ונזכרים”, בדין הוא שתקבל עונש חמור יותר מהניתן בדרך כלל: היא תשרף ולא תסקל! בנוסף לכך, “את אביה היא מחללת” – כפשוטו. היא מוציאה לעז על בית אביה.

זה גם החוב, הכבד מנשוא, שרובץ על כתפו של כל “בן תורה". כל אחד התחנך ב”בית כהונה” – היכלי התורה. כל אחד צריך להזהר שלא “יחלל”, חס וחלילה, את בית חינוכו. כל “בן ישיבה” חייב לדעת שהוא דוברה של היהדות החרדית, גם בשתיקתו. עליו להפעיל חיישני יתר, להיות מודע לחובת הזהירות הנוראה. מסתכלים עלינו, 'בולשים' אחרי התנהגותנו.

ישנן נסיעות לא מבוקרות והרגלים מגיעות למקומות לא נכונים. זו לא רק ההתחככות עם העולם החילוני שעלולה להשפיע. זו לא רק בעיית צניעות חמורה, כשרשות הרבים של מדינת ישראל הפכה למקום שלבן תורה אסור לחלוף בו שמא יאבד את כל קנייניו. זה לא רק ה'פיקוח נפש' הפיזי והסכנות שעלולות חלילה לגבות מחיר דמים יקר. זה מסוכן לגוף, זה מאיים על הנפש.

ונשמרתם. לגופכם, לנפשותיכם. די אם רואים בן ישיבה במוזיאון שמציג כלי נשק של "כוחי ועוצם ידי", מתפעל מתרבות זרה, הולך לאתרים שגדולי ישראל קראו להדיר רגלים משם או נוכח במקום שאיננו ראוי מבחינת קדושה, כדי לגרות את בלוטות הזלזול וההשתלחות החילונית. בת כהן, את אביה היא מחללת.

בני תורה חייבים לדעת שעולמה של הישיבה הוא כל עולמם. מה שלא שייך לישיבה, לא שייך אלינו. לא רק מה שמתחלק בין מותר ואסור. יש דברים שפשוט לא מתאימים ובן ישיבה לא אמור להיות שם. בן תורה משתייך ליחידה הנבחרת של העם היהודי, שיש לה כללים משלה, גם בבין הזמנים! גם אז חייב להיות ברור איפה צריך להיות, ואיפה אסור להיות.

מרן הגה"צ רבי לייב חסמן זצוק"ל המשיל את ימי בין הזמנים לרכבת ארוכה. המתבונן בנסיעתה רואה כאילו הכל חטיבה אחת. לא ניכר מי מוביל – הקטר, ומיהו הנגרר – הקרונות. מתי ניתן להבחין מי נוסע בכוחות עצמו ומי רק מובל? כשהרכבת נעצרת! אז, ניתן להבחין מי ממשיך לנסוע לבד ומי נבלם.

ימי בין הזמנים הם תחנה. כולם עוצרים. אבל אז ניתן לראות מי נוסע לבד ומי נעצר: באמצע הזמן, כולם יושבים בהיכל הישיבה. קשה להבחין ולראות מי מוביל ומי רק נגרר. כשעוצרים, אז מבחינים. אז מזהים בנקל למי יש מנוע ישיבתי, שיניע אותו בכיוון הנכון גם כשהוא לבד. אז ניכר גם מי נגרר.

שאל רבי נחום זאב בנו של מרנא הסבא מקעלם זי"ע: "אם בחוקותי תלכו" – מהו הלשון "בחוקותי תלכו"? למה נקטה התורה בלשון הליכה ולא כתבה "אם על חוקותי תקפידו" למשל? והשיב במשל: קבוצת אנשים מסיבה לאכול ליד שלחן משותף. למראית עין, כולם נראים דומים. אבל כשמסתיימת הארוחה והכל יוצאים איש איש לדרכו, אז רואים שאחד מהם נזקק לשמוש בקביים. כך היא גם הישיבה, הסביר. כשכולם נמצאים בישיבה, הם נראים דומים. כולם יושבים ליד הסטנדר עם גמרא, מתנצחים בהוויות אביי ורבא. כולם "בחורים טובים". אבל כשהם עוזבים את הישיבה,

רואים מי היה בישיבה, ומי רק שהה בה. מי רק גופו נכח בבית מדרש אבל רוחו ונפשו היו במקומות אחרים – ומי היה טבול בכל ישותו, מהותו ומאודו במים החיים של הישיבה. את זה רואים במבחן ה"תלכו", רק כשהרגלים עוזבות את בית המדרש. אז ניתן להכיר מי השאיר את הישיבה מאחוריו, ומי לוקח את הישיבה אתו (ע"פ פנינים משלחן גבוה). זה איננו רק המבחן של מי שברבות הימים נאלץ לעזוב את כותלי בית המדרש בגלל נסיבות החיים, אלא זהו גם מבחן בין הזמנים. בזאת ניכר בן תורה: בבין הזמנים שלו.

טורו של הרב ישראל פרידמן, פורסם כמאמר המערכת בעיתון יתד נאמן