שולחנות ריקים צמודי קירות. ערמות כיסאות מתגבהות לתקרה וכבר לא שקט. האולם כמעט ריק. והלב הוי, כמהמלא!
  • פרק שני ואחרון:
    בימים ההם היתה משפחת ליכנשטט מפורסמת בבירה. אין ירושלמי שלא הכיר את "האחים ליכנשטט".
    במשך שנים קיימו ארבעת האחים והאחות הבכירה שותפות בלתי רשומה בה התנהלו כל עסקי המשפחה, כאשר צילה ברנשטיין האחות הגדולה ובעלה ניהלו בפועל את כל נכסי המשפחה שכוללים חנויות רבות בעיר,סופר מרקט שהעסיק עשרות עובדים,קבלנות בנין ועסקי נדלן אחרים בישראל ובהונגריה. כל הנכסים התנהלו בחשבונות בנק משותפים כאשר כל חמשת האחים היו מורשי חתימה, והכל תוך אמון מלא.
    את האימפריה העיסקית הזו הוריש להם אביהם, מנחם שרגא, שנפטר בפתאומיות בשנת השבעים לחייו וכל חמשת האחרים נשאבו בזה אחר זה לעולם הנדל"ן, העסקים וכל הכרוך בו. כסף רב זרם בחשבונות ובמשך כחמש שנים הכל התנהל כשורה. עד לשבוע הארור ההוא.
    הכל התחיל כשירחמיאל ניגש, במסגרת תפקידו כגובה הכספים בחברה המשפחתית, לקבל את דמי השכירות מ"אליהו ממתקים בע"מ". המפעל של אליהו שיטרית שכן במבנה גדול בקצה איזור התעשיה תלפיות בירושלים. את המבנה הזה, כך לוחשות הציפורים, רכש מנחם שרגא בגרושים ממש מידיו של ארגנטינאי שרצה לברוח מהארץ מוכת הטרור. וכמעט מאז, ולאחר שיפוץ יסודי שוכרת אותו משפחת שיטרית שהקימה בו מפעל מצליח למתוקים הכי מפורסמים בירושלים ובארץ כולה.
    "שלום ירחמיאל. מה בשבילך?" מקבל את פניו אליהו שיטרית בארשת זחוחה. "חלבה? קוקוס? או עוגיות ממולאות בשוקולד לילדודס, אה ירחמיאל?" טופח על גבו טפיחה מחשידה למדי.
    "שוב דבר, אליהו. אתה יודע", ירחמיאל היה מפורסם בקרב מכריו כמקפיד מאד על כשרות המאכלים ושקונה רק מהכשרים מסויימים.
    "יודע. יודע. צחקתי. אז מה כן?" משהו כאן מוזר מאד לבכור הבנים לבית ליכנשטט. כבר חמש שנים, מדי חודש בחודשו, בבואו לכאן מוגשת לו המעטפה מיידית. שיחת חובה קצרה והיידה, להמשך היום. ועכשיו – מה פשר מריחת הזמן הלזו?
    ולפני שהתמיהה מתיישבת במוחו אומר ירחמיאל: "רק את המעטפה, כמו תמיד".
    "כמו תמיד, אתה אומר. ליכנשטט. כמו תמיד, אה?? כמו תמיד, מת. סוף סוף. עכשיו אני כאן בעל הבית. הבנת?"
    "אתה מה?!"
    "דבר עם אחותך, מה שמה?"
    "עם צילה?" חוסר הבנה בקולו של ירחמיאל.
    "בדיוק זו. צילה. דבר איתה." הטלפן על השולחן הרעים בקולו. "ועכשיו כמו שאתה מבין, אני עסוק. אליהו מתוקים שלום. מי מדבר?"…
    את הדרך אל המשרד המשותף עשה ממש בריצה. "איפה צילה?" שאל את המזכירה טרוף נשימה כשנוכח שאחותו אינה בחדרה. "באמריקה. שכחת? גם אני עוד מחפשת אותה לפעמים…"
    אויש. נכון.
    רק לפני שבוע הפתיעה צילה את כל המשפחה כשהודיעה דרמטית, בארוחת חול המועד המסורתית, על המצות, האגוזים והסודה, שהיא ובעלה עוזבים את הארץ לאמריקה. כבר באיסרו חג.
    היה שקט. ואז התחילו הקושיות להיזרק לחלל הסלון. "למה? לכמה זמן? לאיפה בדיוק? ולמה לא סיפרת עד עכשיו?" צילה השתיקה את הקולות הסוערים וביקשה שלא נציק להם בשאלות.
    "כך החלטנו, אברהם ואני. משנה מקום משנה מזל. ואולי שם נראה ישועות".
    צילה ואברהם היו נשואים כבר קרוב לשני עשורים. ציוץ ינוקא עדיין לא נשמע.
    השאלות שקעו. נחנקו. כולם ברכו. וחיזקו. נשים בכו. גברים ידיים לחצו. ולטוב כולם קיוו.
    ולפני יומיים, באסרו חג, בשדה התעופה לאחות ולגיס כולם לשלום נפנפו.
    חזר למשרד. אנחה. שיחת טלפון. ועוד אחת. ועוד אחת. נשיפה ארוכה. קלסר נשלף. ועוד אחד. והתמונה הנוראה מתחילה לקבל קווים ברורים.
    באמצעות עורך דין לדיני ממונות, גזלה אחותם את רוב חלקי אחיה בשותפות. הבריחה נכסים וכספים. פתחה חשבון בנק בחו"ל. וברחה. את הכל ניהלה במומחיות ערמומית כשהיא מחתימה את אחיה על מסמכים המעבירים לרשותה אחוזים ניכרים מאחיזתם בחברה המשותפת. למפרע התברר, כי הנכס באיזור התעשיה תלפיות נמכר למשפחת שיטרית בפחות מחצי שוויו כיוון שנזקקה למזומנים.
    זה כאב. אוי! כמה שזה כאב! יותר משבכו על אובדנם של מיליונים ביכו והתאבלו האחים על אובדן האמון והיושר של אחותם הבכירה.
    הקשר עם צילה נותק. השותפות העיסקית של "האחים ליכנשטט בע"מ" הפכה לנחלת העבר וכל אחד מהרביעיה פנה לעולמו הוא.
    ירחמיאל הגדול, שכעת קנה בצער את הבכורה, חזר לכור מחצבתו והיה לאברך שתורתו אומנותו.
    יוסף צבי, שהפך לאיש עסקים מצליח בתחום הנדל"ן, חתם עם אחיו הסכם יששכר וזבולון.
    שלמה קיבל תפקיד ניהול בחברה לייצוא טקסטיל וצביקה, בן הזקונים, הפתיע את כולם כשקיבל משרה בתלמוד התורה המקומי כמלמד דרדקי.
    אך אחד מהם לא הצליח לשכוח. היה מאד קשה לסלוח. עומק הפגיעה היה מורגש מדי שנה בשנה בחול המועד פסח, עת התכנסו ארבעת האחים לארוחת חג משותפת. אז בלט החסר, וצעק ובעט והכאיב. אך זו היתה ההחלטה המשותפת שלהם- "לא מפסידים חיים! נהיה גדולים! נשתוק!"
    חלפו עברו שנים. הכאב התעמעם. המשפחות התרחבו. ומדי פעם, בערבי ראש השנה, לקראת שמחות או להבדיל בימי צער היו שולחים האחים אותות חיים לאחותם שמעבר לים.
    מעולם לא באה. מעולם לא הגיבה. וליבם של אחיה התרוקן מציפיה.
    ולמרות אי התגובות, המשיכו האחים לשלוח הרחק הרחק , לכתובת העדכנית, הזמנות. עידכונים ודרישות שלום. ועם כל מכתב, חלק ממסכת האובדן והכאב שבלב נשלח גם הוא הרחק ומקל על היומיום…
    מעולם לא באה. מעולם לא הגיבה. ולכן:
    "לא הודיעו לי…" ממלמלת האישה. "למה שיודיעו בעצם?… אלך אל בית המלון." נעמדה הגברת ופניה אל היציאה.
    "חושבני שכדאי לך להמתין מעט…" לוחש המנהל, "הם בדרך לכאן, בשבילך".
    "בדרך?" עצירה. "לכאן?" פסיעה לאחור. "בשבילי?" שקעה בכורסא ובמחשבות והמתינה.
    והם באו. כולם באו.
    ירמחיאל ומרים. יוסף צבי ורחלי. שלמה ונחמה. צביקה ושולמית.
    ובתחילה היתה רק המבוכה. והדמעות הדוממות. אח"כ הפציע לעולם החיבוק העז של שולמית. ונחמה אמרה: "התגעגענו. באמת. מאד!"
    ואז הגיעו המילים. והסליחה. והווידוי. והחובות האיומים. והילדים שלא נולדו. טיפולים יקרים להחריד ועסקה כושלת. וההלוואותמהשוק האפור. והאיומים. והחרדה.והבושה. והחרטה. וחוסר האומץ. והבריחה. והחיים בניכר. והתקווה שנמוגה עם השנים. וההתאלמנות. והלבד. והגעגוע.
    המילים שסיפרו למקוטעין על סיבוך מסחרר עם השוק האפור. ועל חוסר היכולת להחזיר את ההלוואות. ועל ה"פיתרון". והתקווה הקלושה שאולי שם יצליחו להביא ילד לעולם. והתקוות שנשברו שנה אחר שנה. וההשלמה. והימים שבהם ישבה והיכתה על חטא וביכתה את כסילותה.
    "מאז הגלגל התהפך וים של כסף יש לי. לא ים, אוקיינוס. אך מה יש לי בחיים האלה? כלום…!"
    והיו גם האמונה והידיעה שיקבלו אותה. " כל מכתב שלכם, כל הזמנה, כל דרישת שלום סיפרו לי על התהליך שעברתם. על הסליחה המתבשלת. ואין לי פנים להתנצל… "
    "סלחנו. אחותינו." יוסף צבי, איש עסקים קשוח. "לקח זמן, אבל סלחנו כבר מזמן. וחיכינו."
    "העיקר שאת עכשיו פה, איתנו". רחלי.
    "באתי לכאן היום כדי להחזיר לכם את שגזלתי מכם. לא מרוע. מטיפשות. ממחשבה אווילית שכסף יפתור את צרותי. מאסתי במזומנים. באתי לחיות לצידכם. התקבלוני…?"
    והזמזום של צביקה סחף את האחים לשירה מאוחדת ושקטה:
    "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו. כאן. פנים אל פנים…
    אם עד לפני שעה קלה
    היינו רחוקים
    עכשיו יש הקלה גדולה
    בוכים וצוחקים…"
    שולחנות ריקים צמודי קירות. ערמות כיסאות מתגבהות לתקרה וכבר לא שקט.
    האולם כמעט ריק. והלב הוי, כמהמלא!