מאמר מערכת פורסם הבוקר (שני) בעיתון יתד נאמן נגד נסיעות פיראטיות של בחורי ישיבות ושכירת צימרים בימי בין הזמנים - זה פיקוח נשמות!

השבוע האחרון של בין הזמנים של חודש ניסן, עלול להיות שבוע מועד לפורענות רוחנית. מי שלא זהיר, עלול לאבד את כל הקנינים שרכש בין כותלי הישיבה ולפלוט את כל המטען הרוחני של ימי חג הפסח שבהם כלל ישראל שאף מלוא ריאותיו אמונה ואמונת חכמים – ויאמינו בד' ובמשה עבדו. שבוע אחד של פריקת מסגרת עלול להותיר שובל של נזק שיהיה קשה למחות את עקבותיו. אינפוזיה של ארס רוחני מרוכז נמסכת בפרק זמן קצר ישר לורידיהם של צעירי הצאן, שקשה אח"כ לדלל ולנקות. על ההורים מוטלת המשימה לסייע לבניהם ולכוון אותם אל המסגרות הקיימות שמאפשרות להחליף אוירה ולחלץ עצמות, באופן ששפחת הרחוביות לא תירש את גבירת עולם התורה. איגוד בני הישיבות כבר מאגד קהילות רבות ברחבי הארץ ונותן מענה ראוי לטיולים מתאימים לבני הישיבות הקטנות והגדולות, ברוח של "זמן בין הזמנים". צריך לזכור: לרבים זו עלולה להיות שאלה של "להיות או לא להיות".

 

לבן תורה, לא יכולה להיות שייכות לעולם החיצון הפרוץ לכל עבר. בן תורה אינו יכול לפתוח את עולמו הבית מדרשי לרוחות העוועים הנושבות מלבר. בן תורה הוא זה שכאשר הוא יוצא להחליף כח בימי הפגרה, הוא נוטל עמו את בית המדרש גם אל החוץ ונושא עמו את חומות המבצר המגונן, שמכסים את שדה הראייה מפני מראות וקולות רעים ומונע את הרעייה בשדות זרים. "בן ישיבה נבדל מאיש המוני, לא רק בזה שעיסקו כל היום בתלמוד תורה, אלא גם בזה שהינו בן ישיבה. זאת אומרת, לפי מדרגתו ובחינתו, הנהו יושב אוהל… כדי להגיע לדרגת בן ישיבה, זאת אומרת לדרגת יושב אהל, צריך הוא מתחילה להיות בדרגת לבדו, ז"א שיהיה בלתי תלוי בעולם ובסביבה שמחוצה לו, אבל אם אך לא יהיה בדרגה לבדו, לא יהיה יחיד, קיים לעצמו קשרים עם העולם, אז לא יהיה עדיין בן ישיבה…" (דעת חכמה ומוסר ח"א, מאמר ק.).

 

מהותו של בן תורה, אינה נקבעת רק על פי המקום בו נטועות כפות רגלי בשרו. במקרים מסוימים הוא יכול להתגורר בשכונה חרדית למהדרין, וחזותו מעידה עליו, כתעודה זהות, על שייכות ברורה לעולמה של תורה. הוא מקפיד על מצוות, קלה כחמורה, ובכל זאת, נשמתו התלושה מרחפת מצידו השני של הגדר. רגלי רוחו בוססות במדמנת הרחוב החילוני, חשוף לרוחות התקופה העזות, שתולשות עלי שלכת רוחניים, או ששרעפיו נתונים לבילויים והתנהגויות שמיובאות מהתם להכא. מה שקובע הוא – לא מה הוא יודע, לא כמה דפים הוא למד וכמה מהרייד הישיבתי שגור על לשונו – דבר חשוב מאוד כשלעצמו, אלא מה הוא, מה מהותו, מה היא ישותו, מהיכן יונקת נשמתו, היכן נטועים שורשיו! הוא הולך למכולת, ובית המדרש עמו. הוא נאלץ לפקוד את הבנק, וגמרתו מכרזת עליו. הוא נכנס לקופ"ח, והסטנדר אל מול עיני רוחו. הוא יוצא לטיול "כשר" במחיצת חברה ראויה והוא עטוף בדעת תורה שספג. אין לו קשר עם העולם החיצון, ואסור שיהיה. מי שמקיים לעצמו קשרים עצמאיים עם העולם החיצון, נשללה ממנו האזרחות של בית ד'. פג תוקף הדרכון. כי הניתוק, חייב להיות מוחלט, בלתי הפיך. היניקה חייבת להיות רק מבפנים, מבית המדרש, מהגמרא, מהסטנדר: "ומכאן למעשה כמה שבני הישיבה צריכים להזהר מבלי להתחבר עם מי שאינו מוכר להם, אף אם לא ידוע עליו שאינו הגון, כי כל מגע אתו עלול לפגוע במדריגתם ולהשפיע עליהם לרעה, וכ"ש שלא יתרפו מדברי תורה, שכל הפורש מהם פורש מן השכינה ונהפך בזמן קצר לאחר, עד שלא נשאר בו כל היכר שהיה בו פעם משהו מן הקדושה. ואשרי המחזיק בתורה ומתקרב אל השכינה". (מרן הסבא מסלבודקא, אור הצפון ח"ב).

 

בעבר פורסם מכתבם הנוקב של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ויבדלחט"א מרן ראש הישיבה שליט"א מפני הפירצה החמורה שבחורים ממשפחות טובות שוכרים חדרים באכסניות ובמלונות ובצימרים כאשר במקומות הללו, לפתח חטאת רובץ, ויש בהישג יד מכשירים טמאים ועוד דברים שאין להעלותם על הדעת. בנסיבות מסוימות, נפתחים הסורגים כששומרי הסף אינם ניצבים בפתח, "בחורים ששכרו חדר על מנת לנוח, לא עמדו בנסיון ונכשלו, והידרדרו עד מאוד". הורים אינם לוקחים בחשבון עד כמה עלול להיות המדרון הזה תלול ועד כמה עלול להיות חדר קטן פתח ענק אל החוץ. במקרים רבים יצאו בחורים לדרך שהובילה אותם רחוק, שראשיתה היתה בבילוי עם חברים במקום לא נכון, בימי בין הזמנים. הנטייה הטבעית של אנשים היא לזלזל, אבל מי שיטה אוזן לאלה שמטפלים בהצלתם של טובעים, יגלה שהטבילה הראשונה במעיין הנרפש היתה בתקופה הזו.

 

תקופתנו היא תקופה קשה ונסיונותיה אדירים. כוחות רעים פועלים מבית ומחוץ, כדי לפגוע בלומדי תורה ולמעטם. הם ממטירים כמויות אדירות של דעות כזב וגשם של פיתויים. כל אלה מנסים לזחול בדרכים עקיפות לתודעת הצבור ולהרעיל, ויש להגביה גדרות ומחיצות. אבל להכניס את הראש לתוך הגליוטינה חדת הסכין, מרצון? לדדות את עצמך, רוחך ונשמתך למקומות שם יכול לפגוע מנוול זה בבני תורה, וכל באיה לא ישובון? טעמה האסור של תקופה קצרה שנועדה לקווי ד' להחליף כח, עלולה להיות רשת שהמסתבכים בה לא יוכלו להחלץ מקוריה לעולם. אסור לצעוד בשדה המוקשים הזה בשום פנים ואופן. אסור אפילו להתקרב, זה פיקוח נפש – אם טיפטיפת ארס רוחני תצליח לחלחל.

 

"על ההורים להיות מודעים לסכנות ולראות את הנולד ולעמוד על המשמר", כתבו מרנן ורבנן עיני העדה זצוק"ל ויבדלחט"א. תמרור האזהרה חייב להבהב, והקול המתריע חייב להדהד. עולם התורה חייב לעקור באזמל מנתחים חד, את האיבר הנגוע מהגוף הבריא – זה הצועד לאורה של ההשקפה הנכוחה, ולא לתת למים עכורים להתערב בבאר המים החיים. הורים שהשקיעו את כל רוחם נפשם ויכולותיהם בהגנה על בניהם וחינוכם, לא יפקירו את נפש הילד ולא יתנו לעמלם- אלו הבנים שאותם השקו מבארות המים החיים, ליפול לבארות שחת המלאים במים עכורים. צורות "בילוי" כאלה, מקומם לא יכירם בתוך המחנה שלנו – בפרט כאשר איכא דרכא אחרינא – טיולים מאורגנים בפיקוח ראוי המונע סכנות רוחניות וגשמיות.

 

אות הקלון הרוחני, חייב לקבל גם את ביטויו החברתי. חייב להיות ברור: לא משלנו הם. התרוץ "כולם נוסעים", לעולם לא יספק הורים שחוששים שבנם עלול לסכן את גופו. זה לא יכול להיות תירוץ כשמדובר בפיקוח נשמות. בפרט כאשר זה חב לאחרינא. בפרט כאשר כל אחד שנופל, מפיל גם אחרים ר"ל. ההורים חייבים לשאת את משא האחריות על כתפיהם, כי את התופעה הנוראה הזו חייבים להדביר מתוך צבור בני הישיבות ולשמור על קומתם, צביונם ובעיקר עתידם.