בתקופות שונות בהם היו היהודים מצויים בצרה ובסבל, היו עדויות על התנהגות של רבים מן היהודים בדאגה ובאחריות לאחרים הסובלים יחד עמם מתוך גבורה ומסירות נפש.
גם בתקופת השואה האיומה, רבים מהנמצאים במחנות ההשמדה לא דאגו רק לשרידותם, אלא לחיי זולתם, הם ראו בכך התגלמות צלם האנוש בתוך הג'ונגל האכזרי שכפו עליהם הנאצים יימח שמם. אחת מהעדויות שקבלנו במכון לרפואה להלכה מיהודי ניצול מחנות ההשמדה, הוא על חבר שהיה עמו בצריף במחנה אושוויץ הידוע לשמצה, שכאשר אחד מן השוהים בו היה נחלה ונחלש מאוד, אותו חבר היה מתגנב באישון ליל למטבח המחנה תוך סיכון עצום, ומגניב לתוך הצריף ירקות ולחם וכדומה. אם היו תופסים אותו בשעת מעשה, היו יורים בו מיד.
נשאלת השאלה, הרי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף סב) דורשת מהפסוק "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) – חייך קודמים לחיי חברך. כלומר, שאין לאדם חובה לסכן עצמו עבור חיי זולתו. אך האם אף שאין חובה לעשות כך, מותר להסתכן, או שמאחר שהתורה קבעה שעל האדם להקדים את חיי עצמו, אסור לסכן את החיים עבור הזולת?
תשובה: במסכת שבת (דף מט) מובא מעשה, שפעם אחת גזרו הרומאים גזרה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה איש יהודי ששמו אלישע שהיה מניח את התפילין בראשו ויוצא לשוק, ראוהו שוטר ורץ אחריו, וכשהשיגו נטל אלישע את התפילין מראשו ואחזם בידו, ושאל אותו השוטר – מה אתה מחזיק בידיך? והשיב לו אלישע – כנפי יונה. ביקש השוטר שיפתח את ידו ויראה לו, ואירע לו נס שאכן נמצאו כנפי יונה בידו, ומאותו יום הוא היה נקרא בפי כל "אלישע בעל כנפיים".
התוספות (שם ד"ה נטלם מראשו) מקשים על מעשהו של אלישע, מדוע הוריד את התפילין מראשו בזמן שנתפס על ידי השוטר, הרי שנינו במסכת סנהדרין (דף עד) שבזמן גזירת שמד יש למסור את הנפש להריגה אפילו על הימנעות מלבישת בגד של גויים? ומתרצים, שרק כאשר ניכר שנוהג כמנהגי הגויים צריך למסור את הנפש, אבל הורדת התפילין אינו מעשה פסול, שהרי אין חיוב להיות מעוטר בתפילין כל היום.
אכן יש להקשות, שאם כן איך היה מותר לאלישע להסתכן מלכתחילה להניח את התפילין ולצאת איתן לשוק? הר"ן בחידושיו מקשה זאת, ומוסיף – שהרי החובה למסור את הנפש אינה אלא כאשר הגויים מחייבים לעשות מעשה הנוגד את היהדות, ואם כן כיצד היה מותר לאלישע להניח את התפילין ולהסתכן, הרי לא היה באי הנחת התפילין מעשה המחייב למסור את הנפש? הוא מיישב זאת כך: "שאף על פי שאינו מחויב להיהרג על קיום המצווה, מכל מקום רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר הרבה, שכל מצווה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזירה, מוחזקת בידם". כלומר, שגם במקרים בהם אין חובה למסור את הנפש עבור היהדות, יש מצווה לעשות כך.
מעתה נשוב לנידון שאלתנו: על פי האמור נראה, שמאחר ומטרת הנאצים ימ"ש בשעבוד היהודים והשפלתם במחנות ההשמדה, היה לגרום לירידת הערך של חיי האדם ואיבוד צלם האנוש מהיהודים, זאת בכדי להצדיק את גישתם שיש להשמיד אותם מאחר שהיהודים אינם נחשבים לבני אדם. לכן אף במצב של הימנעות מלעזור ליהודים אחרים המתים ברעב מותר להסתכן, שמצב זה נחשב כשעת גזירה על היהדות. ולדעת התוספות שנזכר לעיל, יתכן ואף מחויבים להסתכן עבור הזולת בזמן כזה, שהתנהגות של יהודים כבהמות ללא צלם אנוש נחשב כמעשה הנוגד את היהדות שיש חובה למסור על כך את הנפש.
הכותב – הרב יעקב וינר שליט"א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.
