"ל"ג בעומר הוא יום שמחה. בואי נלך לשמוח!" בדיוק כמו בשנה שעברה, ובזו שלפניה ובזו שלפניה, לא מוותר בעלה על סיבוב מדורות. "מדהים כל שנה מחדש איך רבי שמעון מצליח לאחד סביבו את עם ישראל מכל הקצוות".

הוא עמד שם לבד. לגמרי לבד. מוקף בלהבות אימתניות. מליוני עיניים לוהטות זהרו וקרצו והבעיתו אותו מתוך האש. והוא היה לבד.

הצעקה עמדה שם, בינו לבינה, נטועה עמוק, ולא משתחררת. אף אחד לא שומע אותו. אמא לא מדמיינת שהוא תקוע כאן, בלב הסכנה. מה קרה לרגליים שלו שאינן זזות ממקומן… הוא צריך לברוח מפה. הוא חייב!!! חם לו. רותח. שורף מסביבו.

'אני נחנק, אמאאאאאאאא!!!!'

 

שולי התיישב בבעתה. משהו צעק. הוא שמע. יש שרפה! משהו זועק לעזרה! רק כשפתח את החלון והרוח הקרירה בידרה את פאותיו, הוא קלט.

שוב סיוטי הלילה. שוב החרדות. 'הצלחתי לצעוק, שם, בחלום. התעוררתי מעצמי'. באינסטינקט קרב את כפות ידיו אל אפו והריח. אכן, כמו ששער. סבון הידיים הירוק שאמא קונה לאחרונה.

הכרית הרטובה סיפרה לו שהוא מזיע. נוטף. אני מפחד והפחד הזה מפחיד אותי.

הלוואי שאצליח לישון את השעתיים שנותרו עד שאמא תבוא להעיר אותי.

 

– – – – –

הדלקת נרות. שולחן ערוך וריח של סופלה שוקולד עסיסי שמתקרר לאיטו בלוע התנור.

"ברוך… להדליק נר של שבת"

"אמן!" רביעיית בנות לבושות שבת עמדו לידה, ממתינות בסבלנות לפעקאלך.

צילה מורידה את כפות ידיה ומשערת ששוב יצטרך מרדכי בעלה להיאבק עם שולי שישב ליד השולחן ויסעד עם כולם. לא שייך לאכול בחדר החשוך.

חייבים למצוא לזה פיתרון.

"שבת שלום, ילדות אהובות שלי!" השקיות הגדושות עוברות מיד ליד והמועקה יוצרת משקעים.

מסכן, הילד.

– – – – –

בעבר:

צילה אוחזת בחוזקה בזרוע של הילדון המקפץ לידה ומשמיע קולות מחאה עזים. רגליה מתופפת על האדמה בחוסר סבלנות וראשה נע ימינה ושמאלה לסירוגין. איפה מרדכי, למען ה'? חבל שהסכימה לבוא.

"ל"ג בעומר הוא יום שמחה. בואי נלך לשמוח!" בדיוק כמו בשנה שעברה, ובזו שלפניה ובזו שלפניה, לא מוותר בעלה על סיבוב מדורות. "מדהים כל שנה מחדש איך רבי שמעון מצליח לאחד סביבו את עם ישראל מכל הקצוות".

'כל המדורות אותו דבר. כל הלהבות אותן צבעים. השירים – נפלאים כמו תמיד' מהרהרת צילה. והסיבוב מקשה עליה והזאטוט בשיא כוחו וחם לה ומזיע ול"ג בעומר בשבילה, היום, הוא עמידה במרפסת הצופה על רחבת החול הענקית המקושטת באנשים, מדורות ומנגינות.

בזוויות העין הם ראו חולצה כחולה ומכנס צהוב מקפצים לצלילי רמקול רכב-נח-נח שנחת שם, בקצה החורשה "ואמרתם כה לחי רבי שמון בר יוחאי"!! כל מילה וכל תו הגבירה את גובה וקצב הקפיצות. חסיד גבה קומה, שטריימל הדור לראשו, תפס בידי המקפץ ולימד אותו גבהי שמחה חדשים. עד מהרה נהפך העניין לריקוד קבוצתי נדיר בתרכובתו. פראק ומגבעת. חולצות צבעוניות וכפכפים. קיטל לבן וכיפת ברסלב. ציציות תכלת. וכובע המבורג. פאות מסולסלות. פאות תחת הכיפה. זקן יורד על פי מידותיו. ולחיים בוהקות. זקנים עם נערים. טף ובחורים. ריקוד אחד ואהבה גדולה לרבי שמעון.

"צילה, סליחה שנעלמתי. פגשתי את מוישה כהן מביתר, זוכרת שסיפרתי לך עליו? הסתבכו עם הקבלן והדירה ו – – – "

"איפה שולי!?" רק עכשיו קלטה צילה שיד בנה בכורה אינה אחוזה בכף ידה. מתי הספיק להיעלם? כה שקועה היתה בריקוד המלהיב עד שלא חשה בהיעלמותו.  "רק לפני רגע הוא היה כאן!" המצוקה שעל פניה הלכה וגברה והבהלה תפסה את מקומה. כל כך הרבה אנשים. ילדים בכל מיני גדלים וצבעים. מוזיקה בקולי קולות. גיצים מתעופפים. בכל פינה מדורה עולה. בשר נצלה. ואיפה הילד שלה?!…

– – – – –

עכשיו אני לבד. לגמרי לבד. בעצם יש פה הרבה אנשים מסביבי. אבל אני לא מכיר אותם. אמא תמיד מזהירה אותי לא לדבר עם מי שאני לא מכיר. והמדורה הזו, היא ממש יפה. כאילו היא רוקדת. והצבעים שלה שמחים כאלו. זוהרים, כמו הלחיים של אמא כשאני נותן לה נשיקה. אולי גם המדורה רוצה שאתן לה חיבוק? אוף. עוד פעם התלתל הזה מציק לי בעין. חבל שאמא לא אספה לי את השיער כמו שהיא עושה בכל בוקר.  אני שר בהתלהבות ממש כמו הגננת מירי: "אש! אש! מדורה! חם! חם! שורף נורא!". עכשיו אני כבר רץ. חם לי. אבל האש מחכה לי. אני רוצה לספר לה שחיכיתי כל כך לל"ג בעומר. לשמוח בהילולא. אני ממש מרגיש את הנשמה של רבי שמעון דופקת לי בלב… אני בא אליך, רבי שמעון! אני באאאאאאאאאא!

המשך יבוא, אי"ה.