– – – – –
ליל שבת. שלהבות קדושות. ילד בחדרו. מרפקיו על אדן החלון.
אבא מעסיק את הבנות בסלון.
"בא נדבר רגע, שולי. על הפחד. אתה מפחד מאש, נכון?"
"נכון. מפחד מאד, אמא. יותר מכל החברים בכיתה. הם בונים מדורה. מטגנים חביתה. מדליקים חנוכיה. מביטים בנרות שבת. ואני? אני לא מסוגל, אמא. אני מפחד". שוב רעד הזה.
אמא מדברת. שולי מקשיב.
אמא ממשיכה. שולי המום. רעיון שלא שמע עליו מעודו.
"זה לא הגיוני, אמא! לא יתכן. את אומרת שגם אם אני אפגע מהאש, אני צריך לקבל את זה? להשלים?"
"כן. כי הרי לא אנחנו מחליטים על מה שיקרה לנו. וההגיון שלא הוא לא תמיד הגיוני. ואם מלך ההגיון יחליט שכך יקרה, אז כך יקרה."
"הרי אתה מפחד מהשרפה כי אתה לא רוצה שיכאב לך. כי אתה לא רוצה לחוש לבד, כמו שחשת אז, ליד המדורה, עוד לפני שהייתי בן שלוש. אתה לא רוצה להיפגע כי אתה רוצה לעבוד את ה' בבריאות.
אבל! האם זה מוצדק? והאם כאב הוא סוף העולם? ואם ה' רוצה שנעבוד אותו מייסורים? מתוך האש? זה מה שעלינו לעשות לא?" הקול של אמא עולה ויורד כמו צפירת ארגעה.
"את פשוט אומרת לי לא להיזהר? את רוצה שאני אפגע?!"
"חס ושלום, שולי. צריך לפחד מאש. אסור לאדם להסתכן. אבל יחד עם הפחד צריך להיות ברור לנו שיתכן וניפגע ממנה, כי כך ה' רוצה. יתכן שנתייסר וניכווה, כי זה הכי טוב בעבורנו!"
– – – – –
"יש לי רעיון."
"מהו?"
" – – – – – "
"את בטוחה שזה יעבוד? זה סיכון."
"סיכון לא גבוה. הוא ירא שמים. זה יעבוד".
"ואם לא?"
"אז יהיה – – – קר ולפחות נדע שניסינו".
דקות ספורות לפני שבת.
שולי פותח את סיר הדגים, כהרגלו מדי ערב שבת. "טועמיה"…
"שהכל נהיה בדברו". טעים… אבל… קר! איך זה יכול להיות? אבא הרי חיבר את הפלטה כבר לפני שעה ויצא לבית הכנסת מוקדם מהרגיל. אמר שקבע עם החברותא להשלים את הלימוד שהפסיד בל"ג בעומר.
מבט לפה. מבט לשם. והסירים בכלל לא על הפלטה! מונחים על השיש, כאילו משהו התחיל לארגן את הפלטה והלך באמצע העבודה.
"אמא?" הוא קורא, עדיין רגוע.. אין קול ואין עונה.
איפה הפלטה? בארון מעל המקרר. לא. הארון ריק. מימין למקרר? גם לא. סיבוב נוסף במטבח מביא את אותה תוצאה. שולי מביט על השעון הגדול שמולו ונחרד. שלוש דקות לצפירה!
למה אמא לא עונה? אויש. אמא הלכה עם הבנות לבקר את סבתא.
מוחו האנליטי מחשב בעיה מול פתרון – פלטת גז!
'לא. שולי. אין מצב. אתה לא יכול. אתה מפחד'.
'נכון', הידיים כבר רועדות. הלב ממהר דופק. הגפרור נתפס בשרוול. בארון. המטבח עולה בלהבות…
'שבת, שולי! שבת! יהיה אוכל קר בשבת! תדליק את האש – מהר!'
'ומי מחליט מה יקרה, אתה? השריפה לא תלויה בך! האוכל החם של שבת, של כל בני הבית, כן תלוי בך! קדימה שולי, אל הניצחון!'
גפרור. שפשוף. סיבוב. פלטה. סירים. כיסוי.
ליל שבת.
קידוש. נטילת ידיים. וסלטים. ודגים. חמים.
וחיוך קטן של ניצחון.
'
לא יום אחד. ולא יומיים. לא שבוע. גם לא שבועיים.
כעבור שנתיים.
הדלת נפתחה בסערה ויחד עם שולי חדר אל הבית, שזה עתה נשטף, ריח עז של עשן.
צילה לא ידעה אם לצחוק או לבכות.
"שולי, אני מריחה עשן?" היא שואלת בזהירות ומעיפה מבט בידיו ובפניו. נקיים. שום זכר לפחם או גחל או שחור.
"כן. אבל לא התעסקתי עם האש. עמדתי מרחוק והסתכלתי."
עכשיו ההתלבטות גברה. להיעצב או לשמוח.
הילד התייאש מתגובתה והיא שמעה את דפיקת המחבת על החצובה.
'מה הם עושים שם, ברחובות, הילדים הללו? איך זה שילדים מדליקים אש ללא השגחת מבוגר?' לגבי שולי, ידעה בברור, אין לה מה לדאוג. אבל שאר התשב"רניקים? ירחם ה'.
2 ביצי עין בתוך פרחי גמבה אדומה כבר בעבעו במחבת ופרוסות הלחם המתינו במצנם. בדיוק כמו שהיא אוהבת.
"אמא! הכנתי לך ארוחת ערב!"
