פרשה מעניינת וייחודית אנו לומדים השבוע בפרשה; פרשת 'בן סורר ומורה'. מדובר על ילד שגונב וגוזל. בכל המצוות והאיסורים שבתורה אין אדם נענש על ידי בית הדין אלא מגיל עשרים, ואילו כאן יש כבר עונש מגיל שלוש עשרה.
האמת שלדברי הגמרא במסכת סנהדרין 'בן סורר ומורה מעולם לא היה ולא יהיה', מקרה שכזה לא יכול להיווצר בעם ישראל. הקריטריונים בהם הוא צריך לעמוד רבים וקשים, הגיל בו חל עליו דין זה הוא רק מגיל 13 ועד כמה חודשים לאחר מכן. כמויות הבשר והיין שעליו לאכול ולשתות, גדולות ביותר. ועוד דינים רבים שרק כאשר כולם יחד מתקיימים הרי הוא בן סורר ומורה.
למה, אם כן, התורה כותבת לנו פרשה שלמה על כך? בפרט שהפרשה מסתיימת 'וכל העם ישמעו ויראו', אם לא נוצר סיטואציה שכזו איך ישמעו ויראו?
פרשה זו נכתבה בכדי ללמד אותנו ההורים ענין יסודי. עד איפה ילד יכול להתדרדר כאשר אינו מקבל חינוך נכון. כשמקרה כזה קורה החטא אינו של הילד בלבד, החטא מתחיל מההורים. הם אלה אשר לא חינכו אותו כראוי, והם הגורמים לכך שהוא גדל להיות ילד סורר.
תופעה זו החלה אצלו בהיותו ילד קטן, כאשר ההורים לא הקדישו מזמנם לחינוך יוצא חלצם. לא לימדו אותו כראוי שעליו לציית להוריו וללכת בדרך התורה, אין זה פלא שאלו הם פירות הבאושים שצומחים בערוגה זו. ולכן אחרי פרשה זו נכתב 'למען ישמעו וייראו'. שכולנו נשמע ונלמד לאן מתדרדר ילד אם לא מחנכים אותו כראוי.
רבים טועים לחשוב שחינוך פירושו להוכיח את הילד, בהוראות, גערות, צעקות, ואולי אף מכה קטנה. כך הילד ילמד לדעת מה אסור לו לעשות, ומה הדרך הנכונה בה ילך.
טעות גדולה היא, טעות שמפילה חללים רבים. מעולם לא היתה זו הדרך הנכונה. בוודאי לא בזמננו, דור הנוחיות והפינוקים, כאשר כמעט על שום דבר לא עמלים, כל דבר מוגש ישירות עד הפה על כפית של כסף [תרתי משמע].
אם אנחנו ההורים מתקדמים ומשתכללים עם כל המוצרים הנוחים שהטכנולוגיה ממציאה לנו, ברור שהדור הצעיר יהיה עוד יותר מפונק. במצב כזה בלתי אפשרי לחנך ביד קשה.
הילדים צריכים לדעת, ועוד יותר מכך להרגיש, את טעם החיים האמיתי. כאשר הם יידעו היכן הוא נמצא, נוכל בקלות להטות אותם לדרך הנכונה. זה יכול לקרות רק בחינוך מתוך אהבה רבה, מתוך שמחה יהודית אמיתית. ובעיקר מתוך דוגמא אישית שלנו. ילד שהוריו עושים ככל העולם על רוחם ואין להם משמעת עצמית, אינם יכולים לבוא בדרישות לילדיהם.
אין הדברים אמורים כלל על ויתורים מתוך חולשה, ההיפך, כל המחקרים מראים היום שילד חייב מסגרת קבועה. צריך הורים שיחליטו עבורו מה טוב ומה לא. הורים המשדרים חולשה ואינם עומדים על הכללים אותם הם מציבים לילדם, לא רק מקלקלים את חינוכו העתידי של הילד, אלא גם גורמים לו לאי יציבות נפשית בחיים. אלא שכל זה צריך להיעשות מתוך אהבה וכן מתוך דוגמא אישית.
זוהי כוונת התורה בפרשת 'בן סורר ומורה'. ללמדנו עד כמה אנו אמורים לעמוד על המשמר בכדי לכוון את ילדינו לדרך הנכונה, מתוך חינוך של אהבה אמיתית ולא התפרצויות של כעס. ומכאן כולנו צריכים להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו, 'וכל העם ישמעו וייראו'.
מעניין במיוחד לשמוע עדות אישית מתוך הבית פנימה על דרך החינוך של אחד מגדולי הדור האחרונים לפני כמאה שנה. וכך סיפר בנו של החפץ חיים זצ"ל על אביו: מעולם לא הטיל על בניו פחד כלשהו בכדי לחנך אותם. כל דיבוריו, אף כשרצה להטיף מוסר לבניו ובנותיו, הכל היה בנחת ובדרכי נועם ללא הרמת קול כדרכו עם כל אדם.
הוסיף הבן לספר שבמצוות כיבוד אב ואם הם נזהרו, אבל במצוות 'איש אמו ואביו תיראו' לא נזהרו. משום שלא הזדמן להם לירא ולפחד ממנו, כיוון שנהג עם כל אחד כאח וחבר. רק כשהייתי ילד קטן והשתוללתי יותר מדי, אם פגעתי במישהו הייתי מקבל לפעמים מכה קטנה.
מקצוע החינוך דורש השקעה וסבלנות רבה. אבל חשוב מאד לזכור את דברי האדמו"ר רבי שלמה מקרלין זצ"ל, שבדרך שבו מתנהג האבא עם בניו, הוא גורם לקב"ה שיתנהג גם כן עם בניו בדרך זו. כאשר מתייחס האב ליוצאי חלציו באהבה ומחנך אותם בסובלנות ובעדינות. גם אם הם מכעיסים אותו אינו כועס, אלא מעביר על מידותיו ומוחל להם. בכך הוא מעורר רחמי שמים שגם השי"ת ינהג איתו ועם כל בניו לפנים משורת הדין וישפיע חסדים לעמו.
מסופר שלתלמידו האדמו"ר רבי אשר מסטולין זצ"ל היתה בת קטנה שהייתה בוכה רבות בלילות, והיה אביה הקדוש מנענע את עריסתה להרגיעה. פעם יצא לרגע מהחדר והיא המשיכה לבכות. חרה הדבר למשמשו על המפונקת שמנצלת ומצערת את אביה הקדוש והיכה אותה קלות. כשחזר האדמו"ר לחדרו התפלא לראות שהילדה השתתקה, שאל את משמשו איך זה קרה? ענה ואמר לו שהוא היכה אותה מעט.
נזעק האדמו"ר ואמר לו 'איך אוכל מחר לעמוד בתפילה? כל יום אני מתפלל 'ריבונו של עולם אנו סובלים מילדינו ובכל זאת איננו כועסים ואיננו מענישים כל כך מהר, אנא תסבול אותנו גם אתה. אבל כעת כאשר הכית אותה, אך אוכל לגשת לתפילה?'.
