מה היה שורש החטא של קורח? איזו "תשובת המשקל" מצינו במזמור שאומרים קודם התקיעות? ומה בין קנאה לשאיפה? / חיים ולדר עם מספר דגשים לימים הנוראים

1.

אלה הדברים שאמרתי למתפללי בית הכנסת בשיחה קצרה לפני התקיעות.

כידוע "למנצח לבני קורח מזמור" מציין את תפילתם של בני קורח עת שריחפו מעל התהום ממנה ניצלו, מאחר ושבו בתשובה.

בשעה זו הם בוחרים לזמר מזמור שכולו שבח והודיה לקב"ה. "זמרו אלוקים זמרו, זמרו למלכנו זמרו".  

כדי להבין זאת יש לחקור אחר שורש חטאו של קורח. והוא חטא הקנאה.

קורח כידוע נחשב לאחד ממנהיגי הדור. גם אביו וסבו היו ידועי. שם, מנהיגי שבט לוי. קורח גם היה גם איש עשיר מאוד. יש טוענים שהיה "עשיר כקורח". עד כדי כך. אך למרות עשירותו וכוח ההשפעה שלו. היה חסר לו עדיין משהו.

לא הספיק לו להיות בעל השפעה. הוא רצה להיות המנהיג. "מי בראש" זה מה שעניין אותו.

ובאורחות צדיקים מבאר: המקנא חומס נפשו כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר, ומרוב קנאה הטמונה בקרבו, אין לבו פנוי ללמד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים. כל אדם מוצא טעם ערב במאכלו, חוץ מן המקנא, שאינו טועם טעם טוב במאכלו עד שתסור הטובה מחברו. לכל שנאה יש תקווה שאם ישנא חברו עבור שגזל ממנו, תסור השנאה כשישיב לו אותו דבר. כן כל שנאה התלויה בדבר, אחר שיתקן הדבר ההוא תבטל השנאה, חוץ מהשנאה מחמת הקנאה.

אם נעמיק ונחקור אחר שורש הקנאה, נגיע לכך שכאשר אדם אינו רואה את הטוב שיש לו, הוא מתקשה להמשיך בחייו ופשוט עושה הכל להרוס את מושא קנאתו, ומבלי משים הורס בעיקר את עצמו.

2.

מעשה בעשיר שירד מנכסיו. הגיע לעשיר אחד ושטח את צרתו. זה שאל אותו: "וכי לכמה זקוק אתה כדי לחיות חיים של רווחה?" ענה לו "2000 דולר לחודש". ענה לו: "קיבלת"!

ולמן אותו היום מדי חודש בחודשו מעטפה עם הסכום המובטח הגיע אליו והאיש ומשפחתו יכלו לחיות כפי שצריך.

והנה יום אחד עשה הנתמך שמחה, יום לפני כן הגיעה אליו המעטפה וכשפתח אותה הופתע לגלות סכום של 4000 $.

כמובן שהוא רץ אל מיטיבו ואיש חסדו חיבקו והודה לו על ה-2000 דולר ששלח לו.

שאל העשיר "האם לא היו במעטפה 4000 דולר?"

"אכן כך" ענה העני "אבל 2000 זה ממילא, באתי להודות על ה-2000 החדשים".

"אם תרצו" אמרתי "זה משל על חיינו".

אנו מלאי דאגות וטענות על חיסרון כיס ועל חלומות שלא התגשמו ועל מיחושים שונים, ולעיתים שוכחים את הטוב שהקב"ה משפיע עלינו. היכולת לנשום, ללכת, לאכול לדבר לחשוב ולזכור. אלה הם דברים שלא מדברים עליהם בכלל. אמנם כולנו אומרים "מודה אני לפניך" לפני שבכלל התחלנו את היום, אך היודעים אתם איך נדע אם אנו מתכוונים לכך? אם אכן אנו הולכים שמחים וטובי לב ומודים לקב"ה על כך צעד ושעל. לעומת זאת אם רגע לאחר מכן אנו מתבכיינים על מר גורלנו כנראה שלא ממש התכוונו ל"מודה אני".

ייאמר ברורות, מותר לאדם להביע אכזבה ממשהו שלא עלה בידו, מותר לאדם גם לחוש מדקרה של צער על חלום שלא התגשם, אבל לא תמיד יש פרופורציות. כשאנשים נכנסים ליאוש, כשאנשים אומרים משפטים כמו "נמאס לי", "לא הולך לי", "אין לי כוח לחיות", זה כבר התעלמות מוחלטת ואי ראייה של הטוב האופף אותנו.

  

3.

בספרו "48 דרכים לחכמה" מתייחס הגאון רבי נח ויינברג זצ"ל, ראש ישיבת אש התורה לעניין "השמח בחלקו".

פגשתי פעם בגבר צעיר שבא לבקר בירושלים. היה לו אופי שמח באופן בלתי רגיל. כששאלתי אותו מהו הסוד שלו, הוא ענה: כשהייתי בן 11 קיבלתי את מתנת השמחה מן האלוקים. נסעתי על האופניים שלי, כשמשב רוח פתאומי הפיל אותי על הכביש, במסלול של משאית מתקרבת. המשאית דרסה אותי, וקטעה לי את הרגל. בעודי שוכב שם מדמם, הבנתי שאני עומד לבלות את שארית חיי בלי רגל. כמה מדכא! אבל יחד עם זה הבנתי שהדיכאון לא יחזיר לי את הרגל. אז החלטתי – באותו זמן ובאותו מקום – שלא לבזבז את החיים שלי על דיכאונות.

כשההורים שלי הגיעו לבית החולים הם היו המומים ומלאי צער. אז אמרתי להם: "אני כבר התרגלתי לרעיון, עכשיו גם אתם צריכים להתרגל".

מאז, אני רואה איך החברים שלי מוטרדים מכל מיני דברים קטנים: האוטובוס שלהם איחר, הם קיבלו ציון נמוך במבחן, מישהו העליב אותם… אבל אני, פשוט נהנה מן החיים.

האדם הזה זכה כבר בגיל 11, בהבנה הבהירה, שההתמקדות במה שאין לך, היא בזבוז של אנרגיה, ושהמפתח לאושר הוא ההנאה ממה שיש לך.

נשמע פשוט, לא?

השאלה היא – אם האושר הוא בר השגה, אז מדוע כל כך הרבה אנשים אומללים?

והתשובה – כי חסרים להם הכלים המתאימים. אושר הוא עניין של תפישה. החברה המערבית מתייחסת אל האושר כאל תוצאה של מה שאתה משיג ורוכש.

כל החיים שלי יהיו טובים יותר, אם רק תהיה לי מכונית.

כל מה שאני צריך זו עבודה טובה יותר, ואז אהיה שמח ורגוע.

אושר הוא עניין של תפישה. אתה יכול להיות גם האדם העשיר בעולם וגם אומלל גדול. לעומת זאת יתכן שבאמת תהיה חסר כל, ובכל זאת מאושר.

המשנה אומרת: "איזהו עשיר? השמח בחלקו." (פרקי אבות ד' א').

מסיבה זו מתחילה תפילת השחר בסדרת ברכות, המודות לאלוקים על הברור והמובן לכאורה:

תודה אלוקים על שנתת בי חיים. שאני יכול לראות. שיש לי שתי רגליים. שאני יכול לחשוב.

ברגע שאתה מגיע לשליטה באמנות ההבחנה, ההערכה וההנאה המודעת על כל מה שיש לך, אז אתה מגיע לשמחה האמיתית והמתמדת.

4.

בני קורח הבינו מהו חטאו של אביהם. שלא ראה את הטוב האופף אותו. הוא ממנהיגי ישראל, הוא בעל דעה, הוא רצוי ומכובד והוא עשיר כקורח. אבל כל זה אינו שווה בעינו. כי יש משהו שעוד לא השיג וזה מוחק לו את כל מה שיש לו.

"למנצח לבני קורח מזמור" הוא תשובת המשקל שלהם. הם זעקו בקול את מה שראו כשפקחו עיניהם  "כל העמים תקעו כף הריעו לאלוקים בקול רינה. כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ"… ובעיקר "זמרו משכיל" ומפרש המלבי"ם: שאז ישכילו כולם מלכות ה' וגדולתו.

5.

אמר לי הרב ישראל מאיר זאקש הי"ו בדרך צחות (איני יודע המקור) נאמר "אתה אמרת היטב איטיב עימך" (בראשית ל"ב י"ג).  אתה אמרת "היטב" ואני איטיב עימך. מי שרואה את הטוב ומודה לקב"ה על הטוב, הקב"ה ישפיע עליו טוב כפול ומכופל.

ועוד מדבריו: בספר איוב מ"א פסוק ג' כתוב "מי הקדימני ואשלם".

יש מפרשים זאת שמי שמקדים הודיה לקב"ה, הקב"ה משלם שכרו כמעין בעל חוב כביכול.

6.

ונסיים בסגולה בדוקה לישועה.

רבי תנחומא פתח, מי הקדימני ואשלם, תחת כל השמים לי הוא (איוב מא ג), זה רווק הדר במדינה ונותן שכר סופרים ומשניות. אמר הקדוש ברוך הוא, עלי לשלם לו שכר עמלו, ליתן לו בשכרו בן זכר. אמר רבי ירמיה בן אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת, כל מי שפעל עם אל, יבא ויטול שכרו. ורוח הקודש צווחת ואומרת, מי הקדימני ואשלם. מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה. מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר. מי עשה לפני ציצית עד שלא נתתי לו טלית. מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו גג. מי עשה סוכה עד שלא נתתי לו מקום. מי הפריש לי פאה עד שלא נתתי לו שדה וכו'…

וראיתי בספר 'שאלת רב' העוסק בשאלות שנשאל שר התורה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א והוא יעץ לזוגות שטרם נפקדו להחזיק ילד יתום בתשלומים לת"ת ונפקדו.

הוא שנאמר: מי הקדימני ואשלם…

גמר חתימה טובה!

טורו של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'