אמא אחת היתה לנו
אמא רחל.
ואין נפש יהודית שאינה משתוקקת לשוב ולהתרפק על ברכיה של האמא הזאת
האמא,
שלא חסה על כבודה
מחלה על צערה
שתקה פנימה את כאבה
נתנה את עצם התמצית
הכל-
לבניה…
את, אמא
שנקברת על אם הדרך, ולא כשאר האמהות שנקברו במערת המכפלה
הרחק הימתנת, לבנייך שבאו והרטיבו בדמעותיהם את מצבתך בדרכם לגלותם
אבל אז, אמא, כבר לא שתקת!
אז, כשראית את בנייך הולכים אזוקים בשלשלאות ברזל,
אז כבר קמת ומחית
באת לאבינו שבשמים ותבעת את עלבונך, את שתיקתך! או אז נאזרת בגבורה והפלת תחנונייך לפני ה' שישיב חמתו, וישיב את ילדייך אל ארצו ואדמתו…
ורק לך, רחל,
רק לך הוא נענה!
רק לך נאמר "מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה!"
רק בזכותך חזרנו לכאן לאחר שבעים שנה
כי מדמעותייך לא ניתן היה להתעלם, ועודנה מהדהדת היא, ההבטחה:
ושבו בנים
לגבולם – – –
