לא תגזול? קודם שבג"ץ ידרשו מהפלסטינים הוכחה שהקרקע שלהם

היה זה בפתיחת מושב הכנסת האחרון. יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג נאם ובין דבריו התייחס לחוק ההסדרה ולעמונה. "לא תגנוב, נאמר בעשרת הדברות. את הגזל יש להשיב לבעליו". לאחר העברת חוק ההסדרה אתמול בוועדת השרים לענייני חקיקה, המשיכו חברי הכנסת מהשמאל לדאוג לקיום עשרת הדיברות בישראל.

ח"כ חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה אמר כי "בג"ץ יצטרך להחליט אם הוא מקבל הפרה של הדיבר השמיני – לא תגנוב – או ממלא את תפקיד המבוגר האחראי". גם ח"כ מיכל רוזין ממרצ אמרה כי "גזילת קרקעות היא פשע בידי המתנחלים ובתיווך מלא של הממשלה". חברי כנסת נוספים מהשמאל התחילו לתמוך לפתע במדינת הלכה.

אך האם מדובר אכן בגזילת קרקעות? בפסק הדין של בג"ץ לפינוי עמונה, כמו גם בהחלטתו היום לדחות את בקשת המדינה את פינוי המאחז, טוענים השופטים כי עמונה נבנתה על קרקע פלסטינית פרטית. האומנם? כאשר בודקים את העובדות, מגלים כי דין אחד לתושבי מדינת ישראל ודין אחר לתושבי יהודה ושומרון. שם, הפלסטינים לא צריכים להוכיח כלום.

הפרשן המשפטי יהודה יפרח מזכיר בטור שפירסם באתר מידה כי בשנת 2010, כאשר ממשלת ישראל הבינה שטפטוף העתירות של ארגוני שמאל נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש עומד להפוך למבול, היא קיבלה החלטה עקרונית: מבנים שהוקמו על קרקע פרטית יוסרו, מבנים שהוקמו על קרקעות מדינה יוסדרו.

ההיגיון היה פשוט: הממשלה תומכת בהתיישבות, אבל מתנגדת לגזל קרקעות. היא מוכנה לתת סעד לעתירות שנועדו להגן על זכויות קניין של פלסטינים, אבל מתנגדת לעתירות פוליטיות שנועדו להכריח אותה לעקור יישובים, תוך סיבוב בית המשפט בכחש כאילו מדובר בהגנה על זכויות קניין. אבל את מה שקרה מאז איש לא באמת הצליח לצפות.

סדרת פסיקות תקדימיות של בית המשפט העליון סימנה מגמה חדשה. מי שהוביל אותה היה 'הרכב המאחזים' הקבוע, הכולל את הנשיאה מרים נאור והשופטים אסתר חיות ועוזי פוגלמן. השופטים פצחו במהלך כפול: הרחבה דרמטית של ההגדרה 'קרקע פרטית' מחד גיסא, והבחנה מפלה בין זכויות קניין של יהודים לזכויות קניין של מיעוטים מאידך גיסא.

מי שעקב אחרי התגלגלות הבג"צים, הבחין בחמישה שלבים במהלך. העתירות דומות זו לזו: ארגוני שמאל מייצגים עותרים פלסטינים, ממשיים או מדומים, התובעים להרוס בתים בהתנחלות בטענה שהיא נבנתה על קרקע השייכת להם. בבג"צים הראשונים היה ברור ומוסכם שקרקע פרטית משמע קרקע שיש עליה תובע ממשי, המגיע פיזית לבית המשפט ויכול להוכיח בעלות.

אבל מה זה 'להוכיח בעלות'? הרף הנדרש ל'הוכחה' כזו ביו"ש היה תמיד נמוך בהרבה מהמקובל בתוך הקו הירוק. רוב העתירות הפלסטיניות מתבססות על טענות בעלות קלושות, שבשום מדינה מתוקנת לא היו מחזיקות מים. חלקן מציגות מסמכי מס ירדניים או מנדטוריים עתיקים שאין דרך להוכיח אם הם אותנטיים או מזויפים; וחלקן מתבססות על רישומי 'מאליה' – שטרות בעלות שאינם כוללים מפה אלא רק תיאור מילולי כללי של השטח, תיאור שיכול להתאים לכמה תאי שטח שונים.

חמור מכך: חלק מהעתירות, כמו בתיק עמונה, כוללות מסמכי בעלות על רסיסי אחוזים של שטח הממוקם בתוך גושים גדולים מאוד, כך שגם אם מקבלים את המסמכים כנכונים – אין שום דרך להוכיח היכן נמצא השטח הפלסטיני הזעיר בתוך הגוש הענק, שעשוי לכלול שטח של 500 דונם. כך או כך, בשלב הזה עדיין נדרשו העותרים להציג הוכחה ממוסמכת כלשהי, ולהצביע על אדם ממשי וקונקרטי הטוען לבעלות על הקרקע.

בשלב הבא, 'קרקע פרטית' הוגדרה כקרקע שרשומה במנהל האזרחי כאדמה פרטית (לרוב מדובר ברישום מלפני עשרות רבות של שנים), גם אם אין היום בעלים ידועים שתובעים חזקה ומוכיחים את זיקתם אל הקרקע. במילים אחרות, אפשר לעתור גם בלי נפגע קונקרטי שטוען כי קרקעותיו נגזלו.

בשלב השלישי, 'קרקע פרטית' הוגדרה גם אם לא הייתה רשומה כאדמה בבעלות פרטית, אבל התובעים הצליחו להביא תצלומי אוויר ישנים שניתן לזהות בהם סימנים של עיבוד – עצי פרי או חריש של גדולי קרקע. העותרים מציגים תצלומי אוויר המראים שלפני חצי מאה מישהו נטע שתילים במקום וזה מספיק, גם אי אפשר לקבוע מי שתל את השתילים. גם כאשר הגיע עותר ממשי, אין דרך לדעת האם הוא החזיק בבעלות אמיתית או שבעצמו היה פולש שהשתלט על קרקע נטושה.

בשלב הרביעי, כל שטח שאיננו אדמת מדינה הוגדר כקרקע פרטית. צריך להבין שרוב קרקעות ההפקר (המכונות אדמות 'מוואת', כלומר אדמות מתות) אינן רשומות כאדמות מדינה, שכן הרישום הזה דורש הליך ארוך ומורכב במיוחד, שכולל הכרזה בתקשורת הפלסטינית על כוונת המדינה לרשום את החלקה כקרקע מדינה וזימון הציבור להגיש התנגדויות. ההתנגדויות הללו מוגשות באופן אוטומטי, ובדיקתן עשויה להימשך שנים ארוכות. בפועל, מדינת ישראל כמעט איננה רושמת קרקעות כאדמות מדינה.

בשלב האחרון והנוכחי, החל בג"ץ לגלות נטייה להורות על הריסת בתים גם כאשר אין עליהם עותר ספציפי שתובע בעלות, אלא שהם נבנו מבלי לעבור הליכי תכנון ובנייה.

בשורה התחתונה, ההערכה היום בלשכת היועץ המשפטי לממשלה היא שישנם לפחות 4,000 בתי קבע ביהודה ושומרון שנמצאים על קרקעות שאינן קרקעות מדינה. בבתים הללו מתגוררים כ־24 אלף יהודים, שעשויים באופן תיאורטי להיות מגורשים מביתם בעקבות עתירות נוספות. מדובר על מספר שהוא פי שלושה ממספר היהודים שגורשו במסגרת תכנית ההתנתקות מגוש קטיף. אם העתירות יימשכו והדרג המדיני לא יתעשת, התוצאה תהיה מגה־התנתקות משפטית.