אידיאולוגיה? רק כסף ושליטה / שלומי פרידמן

פרשת מוזס נתניהו, מראה שאם עד היום הבחירה הייתה בין ימין ושמאל, ישראל היום או ידיעות. היום הדבר הרבה יותר פשוט: איזה טייקון אתם מעדיפים את הג'ינג'י, כפי שכונה אדלסון ע"י ביבי, או מוזס.

המושג הון שלטון אף פעם לא היה זועק יותר. אבל השאלה האמיתית היא למה רק עכשיו? ואיך קרה שראש ממשלה שבחרנו בו, הפך להיות מתחת לאף שלנו מחלק עיתונים?

פתאום נהיה ברור לציבור שהתקשורת בישראל היא לא מראה לרחשי הלב של הציבור – אלא יותר כמו נציג ציבור חדש, רק שבנציג ציבור הזה אף אחד לא בחר. אבל למה לעם הספר לקח לכל כך הרבה זמן להבין את זה? הרי אפילו בהסתכלות לא מעמיקה, רואים אין ספור בעיות איזון והטיה בתקשורת. לדוגמה: למרות שמפלגת השלטון זכתה בשלושים מנדטים, לא ניתן להצביע על איש תקשורת בכיר אחד שהצביע לה.

וגם מהפרשה הנוכחית אפשר ללמוד כמה "הם" יותר נציגי ציבור מאשר מראה של העם, או אם תרצו כלבי השמירה של הדמוקרטיה. ציטוטים מההקלטות כמו: "אמרתי לך, לשמחתך אתה המשוגע שרוצה להיות ראש ממשלה – אז לבריאות, תהיה", רק מראים מהו הון-שלטון-עיתון. כלומר מו"ל עיתון ממליך ראשי ממשלה, והשאלה היא איפה הנביחות של "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", אלה שלפני חודש בכו על חופש עיתונאות.

ושאלה נוספת: למה אין הפגנות מתחת לבית של מו"ל ידיעות? או לפחות דרישה להשעיה, שלא לדבר על התפטרות.

אלא שלמרבה הצער, דרישות כאלה מופנות בדרך כלל רק כאשר יש איש שעומד בדרך "לשלום" רצוי שהיה ימני.

מאידך מובן איך התקשורת לא חזתה את ניצחון נתניהו: אנשיה כל כך מרוכזים בבועה של עצמם ובאינטרסים שלהם – שלא היתה להם כל יכולת למשש את הדופק של העם.

מעניין לבדוק האם ללא שנאת התקשורת לנתניהו, האם הוא עדיין היה מקבל שלושים מנדטים?

לפחות נקודת זכות אחת אפשר ללמד על נתניהו: הוא מאמין לעצמו. שהרי גם בשיחת השוחד-לכאורה הוא לא מצליח למצוא אפילו שם אחד של עיתונאי מכהן שלטעמו הוא באמת ימני. חוץ מאבי רצון. לשיטת נתניהו אין אף עיתונאי ימני אמיתי בישראל. מי שימני בנטיסט, מי ששמאלני נוניסט והשאר סתם עוינים.

אז למסקנה, באו נתעורר. ובפעם הבאה יש לדעת שהקרב ממזמן לא אידיאולוגי, אלא על שליטה.