מטבע הדברים אנו נוטים לכבד ולהעריך ואפילו להעריץ אדם עשיר. הוא יכול להרשות לעצמו לחיות איך שבא לו, לרכוש מה שהוא רק רוצה. עבור רוב האוכלוסייה נראים חיים אלו תלושים מהמציאות וחלומות באספמיה.
מאידך אנו נוטים לזלזל בחסרי כל, אלה שאין להם.
האמת היא ששניהם חשובים ונצרכים לעולם, בלעדי כל אחד מהם העולם לא יכול להתקיים. כפי שכותב שלמה המלך – החכם מכל אדם בספר משלי 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה". הקב"ה ברא אותם כי שניהם נצרכים לעולם, הם לא יוכלו לחיות זה בלא זה.
תארו לעצמכם שכולם עשירים, מי היה שומר בכניסות, מי היה מנקה ושוטף כלים, מוביל וסוחב, מטאטא את הרחוב? אם כולם היו עשירים לא היינו מוצאים מי שיעשה את כל העבודות האלה ולא היינו יכולים להתקיים. מאידך אם כולם היו עניים לא יוכלו להתפרנס זה מזה, לכן 'עושה כולם ה" בכדי שיהיה קיום לעולם.
יש אנשים שאנחנו נוטים להתעלם מהם – המאבטח בקניון, המלצר באולם השמחות, הקופאי בחנות – הם כאילו "שקופים" עבורנו. אם נדע, שהם מעשה ידיו של ה' ונצרכים לקיום העולם לא פחות מהעשירים, נתייחס אליהם בצורה מכובדת יותר.
יהודים עובדי ה' תמיד ידעו שהכסף אינו אחד הדברים החשובים בחיים, אולי להיפך הוא מעמיד את האדם בניסיונות קשים. כפי שאנו יודעים נסיון העושר קשה יותר מנסיון העוני. העושר משווה מצג שווא, מצג מסוכן, כאילו האדם מסודר בחיים, ואינו נזקק לפרנסתו לבורא עולם בכל עת ובכל שעה.
כאשר הציעו לאדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע כלה לבנו הרה"ק רבי מרדכי מבולגריי, היה זה שידוך ממשפחת רבנים ידועה ומכובדת שגם היתה משופעת בעושר. מובן שבני המשפחה צידדו מאד בעד הצעת השידוך הזו שהיתה נראית מושלמת מכל הצדדים.
אך לאחר מחשבה פסל האדמו"ר את השידוך, כשהוא מנמק: כאשר בני רבי מרדכי יקום בבוקר מתוך ידיעה שהוא מסודר לגמרי מבחינה כלכלית, הוא לא ירגיש תלוי לחלוטין בבורא עולם. מאידך כאשר הוא ידע שכל יום מחדש הוא נזקק לחסדי הבורא שיפרנס אותו ואת משפחתו, הוא יהיה בכל יום וכל שעה הרבה יותר מחובר ותלוי בבורא.
זהו אם כן החיסרון של העושר, אין ספק שהעשיר מרגיש יותר בטוח בעצמאותו הכלכלית, ואינו מרגיש נזקק כ"כ לחסדי הבורא בכל יום ויום, כביכול יודע להסתדר לבד.
כתוב בספר שפת אמת שמי שלא זכה להתפרנס כראוי בקלות בלי דאגות וצער, בלי ספק יהיה שכרו כפול ומכופל בעולם הבא, כיון שאינו נהנה בעולם הזה כרצונו. אבל בתנאי שיקבל את מצבו באהבה, שלא יסתובב מודאג ובפנים נפולות בגין חסרון הפרנסה. אלא ידע שכל זה מכפר לו על עוונותיו, וזה חסד גדול מהקב"ה ששולח לו צער זמני כאן בעולם החולף, בכדי שיזכה בטוב נצחי לעולם הבא. כאשר האדם משכיל לראות את מצבו באופן זה הוא גורם נחת רוח גדולה להקב"ה.
החפץ חיים אמר פעם: בואו נעשה חשבון כמה עולה להקב"ה להחזיק את העשיר, את ביתו הענק, את מרכבתו המפוארת (בתרגום עדכני: הרכב הנוצץ), את בגדיו המפוארים, צוות המשרתים והעובדים, את החופשות והבילויים, זה מסתכם באלפים ורבבות מדי חודש.
מצד שני כמה עולה לו להחזיק את העני, כמה פרוטות. ובכל זאת כמה נחת יש להקב"ה מהעני, מלימוד התורה שלו, מהצדקה שנותן במסירות נפש, מהתפילות בכוונה שמתפלל כל יום שיצליח להביא עוד קצת כסף הביתה עבור אוכל לילדים, ומהתודות שמודה לו על כל חסדיו עמו. העני שומר על קשר מתמיד עם אביו שבשמים. מכל זה יש לו פי אלף יותר נחת ממה שיש לו מהעשיר, ששוכח לשמור על קשר עם אבא, ויודע רק להתלונן על משהו שעדיין חסר לו לנוחיותו.
לכן הרוצה בשלימות נפשו, לא יחפש להעשיר, רק יודה להשי"ת על טוב חסדו ורחמיו עמו אף אם אין הפרנסה בריווח, כי צדיק וישר ה', המקל מעליו את ניסיונות החיים ומסייע לו להגיע לשלימות רוחנית.
בפרשת השבוע אנו רואים עד כמה בורא עולם מכבד ומחשיב את העני, הרבה יותר מהעשיר, (בפרק א' פסוק י"ד) "ואם מן העוף קרבנו", כאשר הוא רוצה להביא קרבן לבית המקדש אין לו כסף להביא פר או עגל, המקסימום מבחינתו זה עוף. אבל בשונה מהפר אותו מפשיטים מהעור לפני ההקרבה, את העוף של העני מקריבים כולו כולל הנוצות והעור על מזבח, על אף שנוצות הנשרפות מפיצות ריח ממש לא נעים, הקב"ה מחשיב כ"כ את קרבנו שהביא במסירות נפש, עד שהוא לא מוותר על שום דבר בו (רש"י).
בהמשך הפרשה (פרק ב' פסוק א') "ונפש כי תקריב", מדובר על עני שאין לו גם כסף לעוף, הוא מביא קרבן מנחה העשוי מקצת סולת ושמן. התורה מתבטאת במילים 'נפש כי תקריב' מסביר רש"י שחשוב בעיני הבורא כאילו את הקריב את נפשו, יש כאן הרבה יותר הקרבה ומסירות מאשר אדם המוזיל כסף מכיסו ומביא פר מגודל.
הדרכה לחיים: לעולם אין לזלזל באדם הדחוק בפרנסתו, בשמים הוא חשוב הרבה יותר מהעשיר. כשהוא מקבל את מצבו בשמחה הוא זוכה לחיי עולם הבא עבור מה שהוא מפסיד בעולם הזה.
הכותב הינו מנהל רוחני ב'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.
