העיתונאים מראיינים שוב ושוב על עצמם ומייללים מרה על גורלם. כולנו מזדהים עם הכאב, אבל עם יד על הלב, זה משעמם נורא וגם לא באמת חשוב / נתן גלנט בטור ששם בפרופורציות הראויות את הסאגה הבלתי נגמרת של השידור הציבורי

שמעת על התקנות החדשות שמגבילות את הרופאים? כך יענקל, מוטרד למדיי.

לא, לא שמעתי. עניתי. על מה אתה בכלל מדבר?

יש להם כל מיני תקנות חדשות, פתאום אסור להם ככה, ואסור להם שמה. מחדש לי יענקל.

אוקיי, שאלתי. אבל.. למה זה מטריד אותך הבוקר?

אההה…. פשוט הייתי צריך ללכת לרופא מומחה כמה פעמים בתקופה האחרונה, והוא לא הפסיק לדבר על התקנות החדשות שלהם… הוא כמעט לא בדק אותי, בעיקר היה עסוק בצרות הפרטיות שלו…

אה, עכשיו זה הגיוני. הכל מסתדר מצויין. הנה, כך: יש תקנות חדשות לרופאים> הם רוטנים> מישהו צריך להקשיב לזה> החולים יוצאים מהרופאים עם כאבי אוזניים…

האמת? זה מובן לגמרי. מטבע הדברים אם יצאו תקנות חדשות לרופאים, מי שיהיה מוטרד מכך יהיו בעיקר הרופאים, ועוד מגזר. ברור, המגזר של החולים. המגזר של מי שצריך ללכת לרופאים, ח"ו.

כלפי מה דברים אמורים? בתקופה האחרונה (איזה תקופה אחרונה? אולי שנה שלימה ברצף) לא מפסיקים לפמפם לנו בתקשורת על אודות האסון הגדול המתקדר ובא מעל שמינו: אסון התאגיד.

ראש הממשלה רוצה להקים תאגיד. ראש הממשלה רוצה לסגור את רשות השידור (איזה שם יפה. רשות השידור. האם הם שאלו פעם רשות ממישהו? אותי לא שאלו בכל אופן. אם תהיתם – אני לא הייתי מרשה. לא חבל על הכסף? עדיף לתת אותו לרופאים, או לכל מגזר יצרני אחר).

התאגיד מוקם. התאגיד רועד. רשות השידור משיבה מלחמה. רשות השידור מוכנה לצמצם את ההוצאות שלה. התאגיד מוכן גם להצטמצם. ראש הממשלה רוצה בתמורה לצמצם את התאגיד.

פה ושם גם ניתן להשיג בכלי התקשורת עוד קצת מידע שולי: אירן, עזה, חמאס, המצב המדיני, המצב הבטחוני. בקטנה.

בעיקר מה שניתן ללמוד מהתקשורת ולהחכים בו נסוב סביב התאגיד. רשות השידור. הסכמי השכר של העיתונאים הבכירים. מי ימנכ"ל את התאגיד החדש. מי לא ימנכ"ל את התאגיד החדש. משפחת נתניהו נגד התאגיד. התאגיד נגד משפחת נתניהו. חד גדיא, חד גדיא.

העיתונאים מראיינים שוב ושוב על עצמם ומייללים מרה: ראש הממשלה רוצה לסתום לנו את הפה. עושקים אותנו. מצרים את צעדינו. בושה. הלכה הדמוקרטיה. הלם, זעם, כעס, דמעות, לבבות שבורים.

הצילו, מפטרים 1000 עובדים. בעצם 1500. אבל 800 היו מיותרים מלכתחילה, אז העסק מסובך מידי.

ואני הקטן שואל, בשקט: כולנו אכן מצטערים בצער אנשי התאגיד/ רשות השידור הלחוצים, העצובים, העלולים להיות מפוטרים ולמצוא את עצמם חסרי פרנסה, חלקם בגיל מבוגר. בכנות, זה מצער גם אותי. זה עצוב.

עם זאת, יש עוד 7000 דברים אחרים עצובים לא פחות: חמאס מתחמש עם השיניים, סוריה גם, מצרים קונה נשק בכמויות שמזכירות את גרמניה ערב מלחמת העולם השניה והמצרי המצוי ברחוב שונא את ישראל כמעט כמו האו"ם (נכון שלא שמעתם כלום מזה?). טראמפ רוצה להגביל את הבניה בהתנחלויות, השר ליצמן נאבק להשיג תקציב נוסף לבתי חולים. מיכל האמוניה נסגר, העובדים ישארו בלי תעסוקה.

אולי תהיה מלחמה בקיץ, אולי לא. חצי דמשק בוערת. ישראל הפציצה בסוריה, הם ירו בחזרה סקאד "קטן". ב"ה בנס גדול – יירטו אותו. לא, זה לא טיל נ"מ. לטיל נ"מ אין ראש נפץ של 200 ק"ג.

מה עוד? יש עוד הרבה. למשל? יש יותר מידי מכוניות בארץ, פחות מידי כבישים. יותר מידי נפגעים תאונות דרכים.

אגד כמעט פושטת רגל. בסוף לא. ישראל כץ מתכנן לבנות רכבת למירון. יופי!

בקיצור, הבנתם את הרעיון. יש הרבה דברים עצובים, מרתקים, שמחים ומעניינים שקורים מסביב. אבל מה מעניין את התקשורת? הם עצמם. הבועה שלהם. הצרות הפרטיות שלהם עם ביבי.

ואני אומר: תעזבו אותנו בשקט. תנו לנו לשמוע בתקשורת רק על מה שמעניין אותנו. לא, זה לא התאגיד או המה- שמו? רשות השידור.

תמצאו לכם את המקום להתכתש עם ביבי. אני מוכן לעודד אותכם מכאן. מה אכפת לי? זה בחינם. אני לא מוכן לקבל את העובדה שבגלל שהמיקרופון בידיים שלכם – כולנו נאלץ לשמוע את הצרות שלכם שוב ושוב ושוב, ושוב. זה פשוט לא מעניין, וזה מוגזם, וזה לא הגון כלפי שאר החדשות.

וזה כל מה שרציתי לומר לכם, מקווה שלא תקחו את הדברים אישית.

לתגובות ושאר ירקות (יש ברוקלי בתפריט?)

ng054ng@gmail.com