"האדמו"ר מקלויזנבורג חמק אל צריף בית החולים והעניק לי חתיכת מצה" • מגזין JDN חוזר אל מסירות הנפש של היהודים שגם בהיותם במצור ובמצוק לא ויתרו וגם אם לא תמיד הצליחו לאפות מצות כשרות לפסח, נלחמו על מנת לזכור שמדובר בלילה קדוש

"בימים הקשים ההם, כשהייתי מאושפז בצריף "בית החולים" במחנה, היה הרעב בן לוויה קבוע שלנו. גם המאושפזים ב"בית החולים" קיבלו רק מנות זעומות של אוכל, ואפילו המים ניתנו במשורה. לכן, רבים מן המאושפזים נפחו את נשמתם מרעב ומחולי כאחד", פותח הרב אהרן פירסט את סיפורו שמתועד בעדות במכון שמע ישראל.

"בהיותי עדיין מאושפז, כשחיי תלויים לי מנגד, פיקוח נפשות של ממש, קרבו ובאו ימי הפסח. על מצות לא העזנו אפילו לחלום, ייחלנו רק למעט פרורי חמץ כדי להחיות את נפשנו. מחלתי גברה עלי, שכבתי באפיסת כוחות, בעיניים עצומות, ותארתי לעצמי את קצי הקרוב. "ערב פסח היום" – שמעתי קול מוכר בסמוך אלי. פקחתי את עיני וראיתי את האדמו"ר מקלויזנבורג, כשהוא ניצב ליד מיטתי.

"בעודו מורה לי להתחזק ומעביר לי מספר הנהגות, כיצד להיזהר מחמץ בפסח, נזדעקתי לעברו: "אדרבה, הלוואי ואקבל חתיכת חמץ לאכול!" האדמו"ר, שחמק בחשאי לצריף "בית החולים", נאלץ להמשיך בדרכו מחשש שהנאצים ישימו לב למעשיו, אך עוד הפטיר לעברי: "אהרן, חביבי, למרות הכל התחזק! אל תיפול ברוחך והקב"ה יושיעך!"

"לאחר שהופתעתי מהביקור החטוף הרהרתי בלבי: "כיצד זה האדמו"ר, שבעצמו היה שרוי בים הצרות והייסורים שאפפוהו באותו עמק הבכא, לא היתה לו אותה שעה דאגה אחרת מלבד הדאגה שלא להיכשל באכילת חמץ בפסח?!" כעבור מספר שעות שוב חמק האדמו"ר לצריף "בית החולים", לאחר שבדק היטב כי אין מעקב אחריו. הוא ניגש אלי, מסר לידי פיסת מצה ששלף בזהירות מתחת לבגדיו ועזב במהירות את הצריף.

"החזקתי בידי הכחושות את פיסת המצה, כשמעיני זלגו דמעות, ובאוזני עדיין מצלצלות המלים הבודדות שאמר לי האדמו"ר: "הא לך מצה דאסוותא…" ואכן, מעיד אני, כי אותה פיסת "מצה דאסוותא" היתה תרופת פלא לחוליי. לאחר שאכלתיה, חל שינוי לטובה במצבי הבריאותי, מיום ליום התחזקתי עד שיכולתי להלך על רגלי כאחד האדם. כעבור פחות מחודש זכינו להשתחרר מהמחנה יחד עם שאר היהודים, שארית הפליטה!".

אך לא תמיד זכו גיבורי הנפש להשיג מצות. להלן קטע מתוך עדותו של הרב סיני אדלר, ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ וזכה לעלות לארץ ישראל. "היה זה הפסח הראשון שהיה עלי לבלותו במחנה ריכוז. בפסח הקודם היינו עדיין בגיטו טרזינשטאט, אשר בו עוד יכולנו לערוך את הסדר בחוג המשפחה. אמנם גם את הסדר ההוא חגגנו בצורה מיוחדת במינה, כי באותם הימים היה הסגר חמור בתוך הגיטו ועם רדת החשיכה נאסרה הדלקת אור ואפילו גפרור. בנסיבות אלו נאלצנו לערוך את הסדר מבעוד יום. אבל הייתי עדיין יחד עם הורי, ועל שולחננו היו מונחות כמה מצות וגם תה מעורב בריבה בתור תחליף ליין.

"הסדר של מאוטהאוזן היה שונה לגמרי", סיפר ליד ושם. "בתחילה חשבתי שאת מנת הלחם היומית, שקיבלנוה בערב פסח אחרי הצהרים, אשמור עד לבוקר המחרת, כדי להיזהר לפחות מאכילת חמץ בעת כניסת החג, אולם תלמיד חכם אחד שהיה אתנו העיר לי שמבחינת ההלכה מוטב לאכול את הלחם מייד, כי הלא עצם החזקתו אסורה היא בבחינת בל יראה ובל ימצא. לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, ולפני כניסתנו לצריף ללינה, הייתה בידנו שהות מה ויכולנו להסתובב ברחבה שלפני הצריפים.

"ביקשתי מאחד הבחורים שיטייל איתי קצת בזמן ההליכה הלוך ושוב אמרנו בעל פה קטעים מן ההגדה, עד כמה שיהיו זכורים לנו. ליל סדר במיוחד במינו, ללא מצות ויין, ללא סעודת חג שבה מסובין כל בני המשפחה לשולחן אחד, אלא ליל סדר בהליכה. גופותינו היו מושפלים ומשועבדים, אולם את רוחנו לא יכלו שוב לשעבד, ולכן יכולנו לאמר גם באותם התנאים – עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם, כי למרות הכל הרגשנו את עצמנו בני חורין".

ולפעמים היו יהודים בעלי אומץ לב מיוחד: "חורף קשה בא עלינו בשנת תש"ה במחנה-הריכוז פייהינגן שבגרמניה. מצד אחד, עבודת-הפרך במחצבות האבן, במשמרות-לילה, בקור וברעב, – ומצד שני, שררה מגפת-טיפוס במחנה אשר הפילה קורבנות רבים. על אלה נוספו קורבנות ממעשי -הרצח האכזריים של אנשי הס"ס. התוצאה הייתה עילפון מוחלט ואדישות לכל הנעשה.

"ברם, במחנה-מות זה נמצאו יחידים, אשר בעקשנות שמרו על יהדותם עד הרגע האחרון. חג הפסח מתקרב ובא, כיצד אפשר להימנע מאכילת חמץ? ימים אחדים לפני הפסח נכנס לסדנה, שבה עבדתי בהכנת-שלטים, אחד מאנשי הס"ס ושאלני, אם יכול אני להכין בשבילו מטרות לקליעה. ברגע זה נצנצה מחשבה במוחי והצעתי לו, להכין מטרות גדולות שעליהן מודבקות תמונות של חיילים יורים. לשם כך, אמרתי לו, דרושה כמות גדולה של קמח, לשם הכנת דבק…

"הצעתי מצאה חן בעיני הגרמני, שנתן לי פתק למחסן-המזון לשם קבלת 5 קילו קמח. בראותי את קצה הישועה, יצאתי מיד אל האחראי למטבח, וסיפרתי לו על העניין. הלה, צ'כי ממוצא גרמני, התעניין מאד בתכנית, אך מיד הביע את החשש, שבעצם מתכון אני לקמח לשם אפיית מצות. אזרתי אומץ והודיתי בכך, בהוסיפי בקשה לתת לי 10 קילו קמח. להפתעתי המרובה נעתר לבקשתי, בתנאי שלא אוציא את הקמח בבת אחת, אלא בכמויות קטנות. לא האמנתי למשמע אזני, אך נכון היה הדבר, ובידי אישור ל- 10 קילו קמח. מזלי שיחק לי גם במחסן עצמו, ובספרי שם על כוונתי האמיתית, הוסיפו לי 5 קילו, ובסך הכל היו לי כבר 15 קילו קמח.

"לאחר העברת הקמח לסדנה, קראתי לחברי וגיליתי להם את הנס, ואין לתאר את שמחתם. רצון-החיים הכבוי הניצת מחדש. "אורגנו" כמה עצים, מצאנו גלגל והתחלנו במלאכת-הקודש, לאחר שקרצפנו בעזרת זכוכית שולחן אחד, ושמנו עליו כמה לבנים לוהטות. הסדנה גבלה עם חדרו של זקן-המחנה. לאחר שהקיר נתחמם, דפק הלה לפתע בדלת ודרש לפתוח מיד. בדלית ברירה פתחנו, אולם לאחר שראה את המצות ואת מלאכתנו, נעצר בהפתעה גדולה, ורק ביקש ממנו להמשיך בשקט, לבל נעורר תשומת-לב של המשמרות. בצאתו את החדר, ביקש לבל נשכחהו ונשאיר לו מן המצה בליל הסדר הראשון.

"במהירות הבזק נתפשטה הידיעה בין כל היהודים שבמחנה, והלבבות החלו שוב לפעום בתקווה, למשמע ההצלחה בפעולה הנועזת. בליל הסדר הראשון התאספנו בסדנה כבימי האנוסים בספרד, וביראת-כבוד פתחנו באמירה: "עבדים היינו…" לכל אחד ניתנו שלוש מצות, ובמקום יין השתמשנו במים ממותקים בסוכר. כן היו לנו תפוחי אדמה לכרפס וסלק לבן למרור. במים ובמלח לא היה מחסור… אמרנו את ההגדה מתוך כמה סידורי-תפילה, אשר הצלחנו להסתיר במשך כל הזמן. לאחר שסיימנו מחצית ההגדה, נתלהב עזריאל והחל לדרוש בפנינו לבל נתייאש, לעמוד במבחן הייסורים, שהרי הגאולה כבר קרובה… לאחר מכן נודע לנו, שאחרים עמדו בחוץ על המשמר. אכן היה זה ליל-שימורים!".