לאחר שהבאנו בשבוע שעבר, ביאור בפשטות הסבר הפסוק, "חנוך לנער על פי דרכו" אנסה בסייעתא דשמיא לתת טעם נוסף בהמשך מאמרו של שלמה המלך ע"ה, "גם כי יזקין לא יסור ממנה".
פשטותם של מילים ואמיתותם הם כך, לאחר שבמשך שנות הילדות, הנערות, יזכה האדם וישריש בדרכים הטובות את היסודות הנכונים לבן או לתלמיד, יחדרו הדברים בעצמותיו של הנער, ייהפכו הם אצלו לטבע והרגל ועל כן שדרכיו הטובים נקנו מאביו או רבו, כאשר יגדל ויתבגר ואף יזקין, שורשי הדברים עדיין יפעמו בו, והתנהגותו הטובה והמחונכת לא יסורו ממנו גם בזקנותו. זה אמיתותם של דברים ופשטותם.
חשבתי שאפשר לחזק את הדברים בהיבט מעניין נוסף.
זכות יקרה הייתה לי בשבוע שעבר כשיצא לי לפגוש יהודי מבוגר מאוד בבית וגן בירושלים שזוכה ב"ה לאריכות ימים ושנים וחי כבר ב"ה למעלה ממאה שנה, ישבנו אצלו שעה ארוכה ובין שלל דבריו וסיפוריו, הוא סיפר שכשהוא היה ילד בחיידר בפייאטרקוב לפני המלחמה, היה מגיע אליהם באופן קבוע לבחון הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין זיע"א, אבל, סיפר אותו יהודי, ר' מאיר שפירא הוא לא סתם היה בוחן אותם, הוא היה מתעקש לבדוק שהתלמיד לא רק מדקלם את מה שהוא שמע מהמלמד, אלא שהוא הבין והפנים היטב את מה שהוא אומר ומוציא מפיו, שהוא קלט חזק את מה שהוא למד, בלי זה, לא היה שווה בשבילו כלום, כך דבריו.
מלמד, ר"מ וכדו' מוסרים שיעור גמרא, ברכה גדולה ותחושת סיפוק רוחני גדול בשביל אותו מגיד שיעור הוא, שכשלאחר שבועות מספר שבו הוא נתן את נשמתו בסוגייא, דן וליבן, פלפל וחרש, נכנס מנהל, בוחן וכו' לבחון את הסוגייא ולדבר בלימוד עם התלמידים, כשבכיתה בכללותה תהיה במצב של כפי שנוהגים לומר בשפת השטייגן "עפים שם פלורסנטים".
הסיפוק האישי של המלמד הוא עצום, אבל יותר מזה, יש חוזק גדול ביותר בעניין זה כאשר העברת הסוגיא לתלמידים עשתה סוגיה ברורה לתלמידיו, עד כדי כך שהתלמידים בעצמם חיים את הסוגייא, הבינו והפנימו את זה היטב ומתקיימים ומדברים לפי זה, ולא רק מדקלמים מילים, אלא מדברים בלימוד לפי גודל הבנתם האישית של הסוגיא שהגיעה כמובן מכוחו של מי שהעביר להם את כל זאת, ברגעים כאלו, הדבר הוא שווה ערך פי כמה וכמה.
בעניינים חינוכיים ובהתנהגות יומיומית, ברור הרי לכולנו שהילדים והתלמידים יודעים כמעט בכל התנהגות שהם מתנהגים, האם התנהגות הזו רצוייה בעיני המלמדים וההורים, ולבטח, כשהאבא נמצא כעת בבית לצידו של הבן, או המלמד נמצא כעת בכיתה עם התלמידים, על פי רוב הם ישתדלו לא לעשות סוג של התנהגות מסויימת שיכולה להכעיס את ההורה או המלמד, אבל בדבר כזה, זאת חכמה פחותה, החכמה הגדולה היא, וכפי שכתבנו בשבוע שעבר שעל דברים כגון אלו צריכים להתפלל, ואם זכית להגיע למצבים כאלו, וגם כשאתה לא בכיתה, גם כשאתה לא בבית, הדברים מושרשים אצל בניך ותלמידך עד כדי שהתנהגות טובה נהפכה אצלם לטבע, התנהגותם רצוייה גם כשהם מסתובבים מחוץ לכתליה ת"ת והבית, מכיוון שזכית וחינכת אותם כראוי, אם כך זכית לדבר נוסף, דבר גדול בעוצמתו בעניין חינוך שהדברים הוטמעו בתוכם והם צועדים לפי זה.
"גם כי יזקין לא יסור ממנה", זקן, הוא אדם שכלל לא מכתיבים לו דרכים בחינוך, דרכו, הילוכו, הם דברים שנמצאים אצלו, הטבעיים, ההרגלים. כשאב, כשמלמד, מקנה במשך שנות חייו או אפילו במשך שנת לימודו יסודות חינוכיים מסויימים ברורים לילדיו או לתלמידיו, והוא מקנה להם את זה מליבו ועצמותיו, מקפיד על זה, מדבר על זה, רואים שזה חלק מעצמותיו, חלק בלתי נפרד ממשנתו, הדברים לא חייבים להשתרש בו רק כשיזקין, אלא זה יכול להשתרש בו כעת, ממש כמו סוגיה בלימוד, התלמידים מצד עצמם או הבנים, נמצאים המון פעמים ביום בגדר "זקן", ההורים לא נמצאים ברגעים אלו, המלמד לא נמצא עכשיו וכעת מבחינת התלמיד הוא נקרא "זקן", כעת לא מכתיבים לו, הוא מכתיב ברגעים אלו לעצמו את התנהגותו, ועל כן, אם זכית ל"חנוך לנער על פי דרכו", והדבר הופנם לבן ולתלמיד וכעת הוא במצב של "זקן" אז "גם כי יזקין לא יסור ממנה", הוא כעת יתנהג על פי זה, לא משנה אם האבא נמצא לידו כעת, לא משנה אם הרב מסתכל, על אחת כמה וכמה שזה ימשיך אצלו ויתגבר אצלו, ויהיה אצלו כחלק מהתנהגות חייו.
כמובן, אחזור על מה שנכתב כאן, ושוב אחזור, לדברים הללו זקוקים להרבה מאוד סייעתא דשמייא, והיא הנותנת, על זה צריכים להתפלל, על חנוך לנער יל פי דרכו, ושנזכה להגיע למצב של "גם כי יזקין לא יסור ממנה". אמן ואמן.
הכותב הוא מומחה לענייני חינוך ומשמעת כיתתית מתוך לימוד ושגרה יומית
מאמר לא פשוט. אמיתי ועמוק ביותר.
חזק ביותר