טרם ביקורו של נשיא ארה"ב בארץ הוצפו כלי התקשורת ב"ידיעות" על ההפתעות הלא-נעימות שמכין טראמפ לנתיהו. זה היה נשמע מאיים, אפילו משוכנע, עד שבאה המציאות וטפחה, כרגיל, על פניהם של מי שמסרבים להכיר בה / דעה

שוב זה קורה להם: לאורך כל השבועות האחרונים הוצפו כלי התקשורת ב"ידיעות" ותחזיות על "ההפתעות הלא נעימות" שמכין טראמפ לנתניהו לקראת ביקורו בארץ.

היו שהעריכו שהוא יגיע כדי לכפות עליו הסכם, אחרים נשבעו שהוא יתגלה כפרו-פלסטיני אפילו יותר מאובמה, שלא לדבר על אלו שבנו תרחישי בחירות אותם ייזום נתניהו – כל זאת כדי לחמוק מההנחתות המדיניות של טראמפ.

פרשת ההדלפה של החומר המודיעיני לרוסיה, התחמקותו של גורם שולי בסביבת טראמפ מקביעה שהכותל שייך לעם היהודי, הדיווחים על רצונו של טראמפ לבקר בכותל ללא גורם רשמי ופרק הזמן הקצר של הביקור ב'יד ושם' – עוררו פרץ בלתי נשלט של שמחה לאיד. "הנה", כך הפרשנים, "התברר שהממשל הנוכחי עויין אפילו יותר מהממשל הקודם. נתניהו עוד יתגעגע לאובמה".

אז אמרו.

24 השעות בהן ביקר טראמפ בישראל הפריכו אחת לאחת את כל משאלות הלב הללו. לעיתים היה נדמה שמישהו עדכן את טראמפ בתחזיות שנפוצו בעניינו והוא עשה מאמץ למוטט אותן בזו אחר זו. הנאומים הנלהבים, ההצהרות החמות, המסר החד לאבו מאזן, ומעל הכל: העובדה שהוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את צמד המילים "מדינה פלסטינית" – סתמה את הגולל על תקוות השמאל המדוברות.

לא בכדי הדיווחים הנוגים באמצעי התקשורת השונים לאורך היממה האחרונה גרמו לאנשים להיזכר בליל הבחירות לנשיאות ארה"ב. כעתה כך אז וכאז כך עתה, מלל "אובייקטיבי" אינסופי התברר כמשאלת לב במקרה הטוב ואפס קשר למציאות במקרה הרע.

"טרור נגד ישראל? לא במשמרת של דונלד ג'יי טראמפ"

כמה אירוני שדווקא הצהלות של אנשי שמאל מסויימים על "הצהלה המוקדמת של הימין על בחירתו של טראמפ" התגלו בסוף כצהלות מוקדמות שלהם עצמם.

קשה עד בלתי אפשרי להביא את כל המלל המופרך שנשפך בכלי התקשורת ערב הביקור, אך כדי לצאת ידי חובה נביא כמה ציטוטים נבחרים:

– "נתניהו כבר מזמן מתגעגע לאובמה, ואם לא לאובמה אז לפחות להילרי קלינטון, שאיתה הוא היה יודע בדיוק מה כן ומה לא. אצל נשיאים אמריקאים מן המניין (ולא חשוב מאיזו מפלגה) יש גבולות גזרה ברורים, יש מערכת איזונים ובלמים, יש איפא"ק ויש ארגז כלים מוגדר שמאפשר לנהל יחסים או אפילו סכסוך, כפי שנוהל בתקופת אובמה. אצל טראמפ אין כלום, חוץ מציוצים מופרכים בטוויטר, פליטות פה אסוניות והבטחות שאינן מקוימות" (בן כספית, מעריב, יום שישי האחרון).

– "ראשי ארגוני הימין המשיחי והפסיכי התחילו לקבל עוויתות שהגיעו לממדים מדאיגים כאשר האיש השנוא עליהם, ראש הרשות הפלסטינית, הד"ר להכחשת השואה, השותף של הנאצי חאג' אמין אל־חוסייני, האבא של הטרור הפלסטיני, אבו מאזן – הגיע לארצות הברית. טראמפ התהפך. סעד איתו ארוחת מלכים, חיבק אותו, אימץ אותו, לחץ ידיו בחום, הבטיח לו להתראות בקרוב בבית לחם הבנויה (או אולי ברמאללה המחולקת), וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. בחלונות הגבוהים החלו דיבורים על כך שטראמפ התחרפן בכל מה שקשור לישראל. מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון, אמר בראיון טלוויזיוני לרשת אן־בי־סי על העברת השגרירות: "נראה איך זה ישפיע על תהליך השלום". בישראל הוכו בהלם" (נתן זהבי, שם).

וכך נראה שער 'ידיעות אחרונות' לפני כחודש. כל מילה מיותרת

כמו שכתבנו, פסקאות, כתבות, טורים, ציוצים ואמירות בסגנון הנ"ל ניתן למצוא למכביר. גם ההתנפצות שלהם אל מול המציאות הפכה לענין שכיח. כמה עצוב שאף אחד לא ילמד לקח.

טראמפ לאבו מאזן: אי אפשר לקדם שלום ולממן טרור