הפרהוד: באמצע חג השבועות, הרגו הפורעים מאות מיהודי עיראק

"ההורים שלי לא רצו לעלות לארץ, כיוון שחיו חיי רווחה אולם בשל הנסיבות: בשנת 1941 היה "הפרהוד" אירוע טראומתי בקרב יהדות עיראק, מעשי שוד וביזה שנעשו ע"י הערבים, הדבר הזה התבטא גם בהמשך, הייתה שנאה חלקה פומבית וחלקה בנסתר וגם ממסדית. אך, אין ספק שהערבים שנאו את החברה היהודית. זו אחת הסיבות לעלייה לארץ. קבר אחים של חללי הפרהוד", כך נזכר דוד בכור, שעלה עם משפחתו לארץ בעקבות הפרהוד.

המונח "פרהוד" הוא למעשה צירוף של שתי מילים בשפה הכורדית העתיקה שמשמעותן פחד (פיר) מפני אלימות כלפי חסרי ישע (הוד). כך כונו אירועי הדמים, האלימות, הביזה והרצח שחוללו ערביי בגדד בשכניהם היהודים בחג השבועות תש"א. באותם שנים, התחוללו מספר תמורות היסטוריות אשר השפיעו על יחסי השכנות בין היהודים והמוסלמים בעיראק, והובילו לפוגרום הנוראי.

הנאצים והמופתי מובילים לרצח היהודים:

בלב אירופה הפכו הנאצים לשליטי גרמניה, ובארץ ישראל התלקחו אירועי הדמים עליהם ניצח המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, בן בריתם של הנאצים. העם העיראקי לא נותר אדיש לשטף הלאומני. מורים, אנשי רוח ועיתונאים הצביעו על הציונים והיהודים כבוגדים וכאויבי האסלאם והאנושות גם יחד. רוב תלמידי התיכון בעיראק התארגנו בארגון הנוער ְהקדם-צבאי אֶל–פִתֻּוָּה, שהיה מקבילה אסלאמית קיצונית של ההיטלר-יונגד. ומשלחת מטעם אל פתווה אף השתתפה בוועידה הנאצית בברלין.

באותה שנה הגיע לבגדד חאג' אמין אל-חוסייני שהוביל במשנה מרץ מסע הסתה כנגד היהודים. המופתי זכה לרוח גבית רבת עוצמה מפְרנץ גְּרוֹבָה, הציר הגרמני בבגדד שהשמיע תעמולה נאצית בתחנות השידור בערבית של גרמניה ועיראק. בעיקר הצטיין בחריפותו יוּנִיס בַּחְרִי שבלשון חדה ורהוטה שפך אש וגופרית על היהודים, ברוח התעמולה הנאצית. ספרו של היטלר 'מיין קאמפף' הופץ ברבבות עותקים וחולק לכל דורש. הידיעות שהגיעו מחזיתות הלחימה בישרו על השתלטותה הקרובה של גרמניה הנאצית על העולם כולו.

ביום 1 באפריל 1941 גברה התסיסה. עַבְד אל-אילאה נמלט. את השלטון תפסו הנאצים בראשות רשיד עלי אל-כּילָאני וארבעת קציניו: פַהְמִי סעיד, צלאח א-דין אל-צבַּאג', כאמל שביב ומחמוד סלמן. עיראק הצטרפה באופן רשמי לציר הרשע שנמתח בין ברלין וטוקיו. ממשלת בריטניה שראתה בעיראק יעד אסטרטגי וכלכלי ראשון במעלה החליטה למקד כוחות בחזית העיראקית ולמגר את המרד.

ביום שישי ה-18 באפריל הפגיזה משחתת בריטית את ריכוזי הצבא העיראקי בעיר בצרה. הכוחות הבריטיים נעו צפונה לכיוון בגדד. כילאני ברח לפרס עם חברי ממשלתו ועם המופתי שמצא משם את דרכו לברלין. ב-17 במאי 1941 יצאה לעיראק בשירות הצבא הבריטי חוליה של מפקדי אצ"ל למשימות מודיעין. הם התכוונו להקים בעיראק תאים מחתרתיים של אצ"ל. ביום 20 במאי נהרג במבואות פלוג'ה מפקד האצ"ל דוד רזיאל.

ב-1 ביוני 1941, ערב שבועות, כבשו האנגלים את רוב שטחי עיראק. על ערי המדינה הוטל עוצר. בהתאם להחלטה אסטרטגית חנו כוחות הצבא הבריטי בשערי בגדד ונמנעו מכניסה יבשתית לעיר. הם עמדו בהימנעותם זו גם כשהגיעו ידיעות בזמן אמת על טבח המתחולל בעיר המופקרת.

היהודים מתחילים להיות מאוימים בעיראק:

עם תחילת המרד הערבי (1936–1939) בארץ ישראל חלה הסלמה בחומרת האירועים נגד היהודים בעיראק. בערב ראש השנה תרצ"ז, נרצחו שלושה יהודים. בתוך חודש וחצי (מאמצע ספטמבר ועד סוף אוקטובר 1936) נרצחו בסך הכל 5 יהודים בבגדאד. ביום הכיפורים באותה שנה הושלכה פצצה לעבר בית כנסת בבגדד, אך לא היו נפגעים. ביוני 1938 הושלך רימון יד למקום מפגש יהודי, וצעיר יהודי נהרג. בשנת 1938 נסגר עיתון "אל-חצאד" שהיה בבעלות יהודית. החל משנת 1939 הוטלו הגבלות על החינוך היהודי בעיראק, בפרט, צמצום הלימודים היהודיים.

עם בריחת אל-כילאני תפס את השלטון בבגדד יוניס אל-סְַבְעָאוִי, מנהיג הארגונים האנטישמיים "כתָאִב אל שבאב" ו"כוחות אל-סבעאן הלאמיים". הוא זימן אליו את הרב הראשי ששון כדורי והורה לו לבקש מן היהודים להסתגר בבתיהם בשני ימי החג. הרב פרסם את ההנחיה, אך יהודים רבים העדיפו לקיים את המנהג העתיק ועלו בבגדי חג לאתרים מקודשים בבגדד ובסביבותיה. באותן שעות ביטל ארשד אל-עומרי, ראש עיריית בגדד, את מצב החירום והעוצר, ובכך נתן את האות.

המוני המוסלמים פרצו מן המסגדים וגדשו את הרחובות כשבידיהם אלות, סכינים ונשק חם. הם פרצו לבתי היהודים וחנויותיהם שסומנו מבעוד יום על-ידי אנשי צבא ומשטרה. במקומות המקודשים הותקפו ונרצחו יהודים שעלו להתפלל. במהלך ההשתוללות הפרועה רוצצו ראשי תינוקות, נכרתו איברים, נוקרו עיניים, נבזזו בתים וחנויות. המלומד העיראקי המוסלמי עדנאן נור א-דין תיאר את שהתרחש לנגד עיניו:

המוסלמים יצאו לתקוף את בתי היהודים ואת בתי המסחר שלהם, פותחים וגונבים ממה שיש ומשמידים והורסים את מה שלא יכלו ליטול עמם. הורגים ילדים ושוחטים גברים ואחרי כן פונים לגניבת רהיטי הבית ותכולתו או אל בית המסחר לשדוֹד את הסחורות. השכן המוסלמי התנפל על שכנו היהודי שחי עמו מאז הילדות בשלום ובידידות והרג כל מי שבבית במלא האכזריות… כך שכונות בגדד, אל-אעצ'מיה ובתי היהודים היו עדים לטרגדיות שהאנשים סִפְרו עליהם בהנאה מוזרה.

הבריטים, שחנו סמוך למתרחש, לא נקפו אצבע. היו שטענו שהעדיפו לתעל את פריקת הזעם שהצטבר כלפיהם, לכיוון היהודים. על-פי ההערכות נרצחו כמאתיים איש, שנטמנו בקבר אחים. מאות נפצעו וכאלף חנויות ובתים נשדדו. הנזק לרכוש נאמד במיליוני דינרים. לאחר שדעכה האש נכנסו הבריטים אל שדה הקטל ומצאו את הקהילה החרבה.

הלה קרגולה (לבית צארף) הייתה באותם ימים נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים. "שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים ואת מרביתן אנו מצנזרים. "זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

בין הפרהוד לליל הבדולח:

ב-7 ביוני 1941 הוקמה בבגדאד ועדת חקירה ממשלתית לבדיקת הפרעות נגד היהודים. ב-8 ביולי הוגש דו"ח המסקנות שלה, שפורסם במלואו רק בשנת 1958. חלקו הראשון מתאר את מהלך ההתפרעות באזורים שונים של העיר, חלקו השני מצביע על האחראים ומאשים את קציני הצבא, המשטרה ובעלי תפקידים רשמיים אחרים, וחלקו השלישי מפרט את הגורמים: פעילותו של פריץ גרובה בעיראק והשפעת התעמולה הנאצית דרך תחנת הרדיו הגרמנית בשפה הערבית, וכן הפצת התעמולה הנאצית על ידי אמין אל-חוסייני, עליה הוציא את כספי הסיוע שנאספו למען הנפגעים הפלסטינים במרד נגד הבריטים, והשפעתו על אנשי הממשל והצבא. מסקנותיה של ועדת החקירה שנויות במחלוקת, כיוון שקבעה שהפרעות התרחשו על רקע דתי. שמונה פורעים, ביניהם קציני משטרה וצבא, הוצאו להורג.

עופר רגב כותב במגזין מידה כי למרות עוצמתם, לא נטמעו אירועי הפרהוד בתודעה הישראלית וממילא נפקד מקומם בהסברה הישראלית. עולי עיראק הרבו לעסוק בנושא בספרות, בשירה ובמחקר, אך הדיון נותר בגבולות השיח הפנים עדתי. עובדה זו מהווה כשל תודעתי בכל מובן. השיח הישראלי מרבה לעסוק, ובצדק, בשואת יהודי אירופה על כל המשמעויות הנובעות ממנה אך נמנע מלדון בשואה שפקדה את יהודי ארצות ערב ובכלל זה בעניינים החומריים הקשורים למתן פיצוי על הנפש, הסבל והרכוש העצום.

השואה בארצות ערב איננו שונה משואת אירופה מבחינת עוצמת האזהרה הצפונה בה. היא עצומה ואכזרית לאין ערוך מן המחיר שנאלצו ערביי ארץ ישראל לשלם על תוקפנותם במלחמות שבהן כשלו. מכל הסיבות שבעולם מחויבת מדינת ישראל להעמיק את תודעת השואה הערבית, להבהיר את היסודות המתקיימים במשטמה לעם היהודי, ולאזן ולו במעט את שטף ההסתה העכור המתחולל כלפיה בהשראת יורשי הפורעים.