אותו יהודי, הטרוד כל היום במלאכתו, אך לא נותן לעייפות לנצח אותו, גוזל הוא משעות השינה הכה נחוצות לו ויוצא ללמוד - גזלן קדוש הוא. קביעת עיתים לתורה, מלשון גזילת עיתים לתורה • וגם: הסיפור של הסבא משפולי והגזלנים הקדושים, במובן הפשוט של המילה

"אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי ה' יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ". (משלי)

בין השאלות שנשאל האדם לאחר פטירתו מן העולם, לאחר עלייתו לעולם האמת, מתבקש האדם לענות: "קבעת עיתים לתורה?". ההסבר הפשוט והמקובל לשאלה זו, מפרשת את המילה "קבעת" מלשון "קביעות". ואכן, יתרון גדול יש לדבר קבוע, המחייב את האדם לעשות כן דבר יום ביומו, וכבר למדונו לז"ל כי "כל קבוע – כמחצה על מחצה".

אך יש הסבר עמוק יותר לשאלה בעולם האמת, המפרשת את המילה "קבעת" מלשון גזלת", כביטוי הפסוק במשלי "וקבע את קובעיהם נפש". יוצא היהודי בשעות הבוקר לעבודתו, תוך כדי הנסיעה פותח הוא ספר ומעיין בו כמה דקות, בזמן הארוחה גוזל הוא מספר דקות כדי להספיק עוד הלכה, ובלילה גוזל הוא משעות השינה על מנת ללכת לשיעור דף היומי. גזלן. קובע עיתים לתורה.

וכה כותב רבי צבי הירש הלוי איש הורויץ, בנו של בעל “הפלאה”, בספרו “לחמי תודה”: “שמעתי מכבוד אאמ”ו הגאון זצלה”ה לפרש לשון "קבעת עתים לתורה”, מלשון גזל, כדכתיב “וקבע את קובעיהם” (משלי כב, כג). דהיינו שאף אם האדם טרוד במשא ומתן לצורך פרנסה כל היום, יגזול לעצמו זמן קצר ללמוד שיעור בכל יום”.

פירוש זה נמסר גם בשם הגר”א: “קבעת עתים לתורה”. קבעת הוא מלשון הכתוב “וקבע את קובעיהם נפש”, כי שואלים אותו אם גזל עת מעתותיו, אף שלא היה לו פנאי ביותר, ללמוד תורה". וכן כותב בעל הפרי מגדים, הגאון רבי יוסף תאומים: “…ועוד נראה לי קבעת עתים לתורה, לעולם יגזול עתים משינה ואכילה וטיול לתורה ע”ד “וקבע” (משלי כב, כג) או “היקבע אדם…” (מלאכי ג, ח) (“ספר המגיד”, חלק ג, עמ’ שיט).

יוזמה מבורכת בחסידות ברסלב, שם הקימו רשת כוללים בשם "הגזלנים הקדושים", המיועדים דווקא לאותם העוסקים לפרנסתם, אך לא מוותרים וגוזלים מזמנם על מנת לעסוק בדברי תורה. יוזמות דומות קיימות בקהילות וחסידויות נוספות, אך הם בחרו דווקא בשם הכה מתאים, בהתאם לנכתב בשמו של מוהר"ן מברסלב, בספה"ק ליקוטי מוהר"ן:

“שמעתי בשמו שהוכיח את אחד שאמר לו שאין לו פנאי ללמוד מחמת שעוסק במו”מ. אמר, שאף על פי כן ראוי לו לחטוף איזה זמן לעסוק בתורה בכל יום. ואמר שזהו מה שארז”ל (שבת שם) ששואלין את האדם “קבעת עתים לתורה”, קבע היא לשון גזילה כמ”ש (משלי שם) “וקבע את קובעיהם נפש”, היינו ששואלין את האדם אם גזל מן הזמן שהוא טרוד בעסקיו: אם גזלת מהן עתים לתורה, כי צריך האדם לחטוף ולגזול עתים לתורה מתוך הטירדא והעסק”.

תלמידו הגדול, מוהרנ"ת כותב לבנו: "בני ידידי, עדיין אינך משים אל לב לפנות לבך מטרדתך איזה שעה בכל יום לחשוב על אחריתך ותכליתך, הלא אתה רואה מה נעשה בעולם וכבר עברו משנותיך הרבה, וימינו כצל עובר, ואם לא עכשיו אימתי? ומה אתה מועיל ברוב דאגתך על פרנסתך, הלא טוב היה לך אם היית גוזל וחוטף איזה שעה לצעוק להש”י על פרנסתך, על פרנס הנפש והגוף, וזה בוודאי מועיל בעוה”ז ובעוה”ב, וגם לגזול עתים לתורה, כ”ש אדמו”ר ז”ל על מאמר רז”ל קבעת עתים לתורה…”

והיו שהשתמשו בביטוי הגזלנים הקדושים לתיאור גזלנים יהודים במובן הפשוט של המילה. אותם יהודים שיצרם גבר עליהם והם הביאו את לחמם לביתם בדרך שאינה ראויה. עם זאת, התעקשו הם לשמור על יהדותם וקידשו שם שמיים במותם. ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא. מי שסיפר את סיפורם, הוא הסבא קדישא משפולי.

כאשר עוסקים אנו בשני צדיקי עולם אלו, רק נציין במאמר המוסגר, את המסופר אודות אותם מחרחרי ריב שביקשו להפריד ביניהם והצליחו לגרור למחלוקת נוראה בין הרה"ק רבי נחמן מברסלב לבין הסבא משפולי. בימי המחלוקת בזלאטופולי – מספרים החסידים – שכמה נדיבי עם האוהבים ודורשים את שלום שני הצדדים השתדלו לקרבם ונפגשו הר"ן והסבא מחוץ לעיר, ונדברו איש אל רעהו ויחליטו לעשות שלום, וביקש הר"ן את הסבא לבוא לביתו ולכבדו בשתיית כוס קפה עמו, והבטיח הסבא לעשות כן, ורק עתה עליו לשוב לביתו לשנות מלבושו כראוי, ואח"כ יבוא; ואולם כאשר שב הסבא לביתו התגברו עליו בעלי המחלוקת בדברי ריבותיהם ולא נתנוהו ללכת.

עוד מספרים בשם המשמש של הסבא, כשהביא לו את הבשורה הרעה על דבר פטירתו של הר"ן, נכנס הסבא לחדרו, וסגר הדלת בעדו, וחלץ את נעליו וישב יחף על הרצפה, וגעה בבכיה כשעה ארוכה, והמשמש הציץ כל זה מבין החרכים, ותמה מאד, ואחרי זמן מועט שמע המשמש עוד הפעם שהסבא מדבר דברי ריב כנגד הר"ן, ושאל אותו מה זאת, הלא ראיתי מעלת כבודו בוכה עליו וכו', וזה מעשה לסתור, והשיב לו הסבא: אילו היו בני העולם יודעים מה אבד להם בפטירת הר"ן היו כולם נופלים על פניהם ובוכים על הסתלקותו. כהיום כן אז, היו אלו אנשי החצר שפעלו לגרום למחלוקת איומה.

על הגזלנים הקדושים מספרים אשר פעם אחת ישב הסבא משפולי זצ"ל בחברת תלמידיו. שרויים היו בשמחה של מצווה, ושרו "ישמחו במלכותך". התלהבו התלמידים והחלו למחוא כף. נענה הרבה ואמר: "יש הסבורים שעל ידי מחיאת כפיים יגבירו את השמחה. אני סבור שאין למחוא כף אלא כשהרגשות גואים עד שהכפיים מוחאות מאליהן! פעם אחת שמעתי שיר כזה עם מחיאת כף כזו, ומעשה שהיה כך היה:

"משכבר הימים הייתי מלמד דרדקי בישוב אחד. והיו שני נערים שאטמו אוזנם וליבם, נעדרו מהשיעורים והשתובבו. אף הסתפחו לחברה רעה. הוריהם טרודים היו בפרנסת הבית, הנערים לא שעו למוסר וחברו לפרחחים נכרים, הסתבכו בפלילים ונמלטו אל היער. שם הפכו לכנופיית ליסטים אשר ארבה לעגלות הסוחרים העוברות ביער, שדדה ורצחה בלא רחם. התושבים קבלו בפני השלטון ומפקד המחוז פנה לשר הפלך. סוף דבר, גויס גדוד שהחל בסריקת היער והכנופיה נלכדה. מה רבה הייתה התדהמה, כאשר התגלה שבראש העומדים שני נערים יהודים! יהודים – שודדים? יהודים – רוצחים? לא נשמע כדבר הזה!

"מיד נערך משפט בזק ודינם נגזר לשרפה. כל תושבי הפלך נצטוו לחזות בהמתה, למען ישמעו וייראו. המדורה הוכנה, הנדונים הובאו, ואז הסתודד הכומר עם המפקד. פנה אל הפושעים ואמר: "אין מתה קשה כשרפת חיים! מיתה זו נגזרה עליכם בשל היותכם יהודים גזלנים. אך אם תאותו להמיר את דתכם – תומתו בתליה, כגזלנים גויים!" ענו השניים ואמרו: "יהודים אנו, גם אם חוטאים ופושעים, גם אם גזלנים ורוצחים, יהודים אנו וכיהודים נמות!"

"שמע הכומר, הסתודד, עם המפקד, דיבר והתרגש, וניצח. פנה אל השניים ואמר: "אם תאותו להמיר את דתכם – תינתן לכם חנינה, יפתח דף חדש!" החליפו שניהם מבטים, ושאלו: "מה נדרש מאיתנו לעשות?" אמר הכומר: "מאומה, רק לנשק את הצלב". אמרו: "זה הכל? הבה וניפטר!" מיד רץ והגיש לכל אחד מהם צלב עץ. נטלו השניים את הצלב, הרימוהו והטילוהו לארץ, ונשבר לרסיסים.

"מיהר הכומר והסתודד עם המפקד: במה יוכלו להענישם? מה יכול להיות גרוע יותר מעליה על המוקד? והחליטו שהידיים שניתצו את הצלב ישרפו לפני המוקד. מיד הביאו חצובה ועליה קדרה מלאה זפת בוערת, קשרו את ידיהם מעליה, וכולנו עומדים וחוזים במחזה. ואז, אז פצחו השניים בשירה, שרו "ישמחו במלכותך" – ובידיהם הכוויות המפוחמות – מחאו כף… למחיאת כף כזו, לא נגיע לעולם!" – סיפר הסבא. גרסאות רבות לסיפור זה, אך מסר אחד עולה מכולם. הגזלנים היהודים שסירבו להמיר את דתם והעדיפו למות על קידוש ה' – הגזלנים הקדושים.

מסופר על מרן הבית יוסף, אשר ביקש לזכות ולמות על קידוש ה'. הבטיח לו המגיד שהתגלה אליו מן השמיים, אך כידוע, הוא מת מוות טבעי. הסבירו זאת גדולי ישראל כי יש הזוכים לקדש שם שמיים במותם, ויש המקדשים שם שמיים בחייהם. אלו, המתים מתוך קידוש ה' שעשו בחייהם. יש גזלנים ההופכים לקדושים עם מותם, ויש גזלנים הקדושים בחייהם ומקדשים שם שמיים.