כשנתבונן בפרשת המרגלים, נראה לנכון מהו הסדר. העין אמנם רואה אך היא נמשכת אחר נטיות הלב. אם הלב רוצה לראות טוב, העיניים יראו אך טוב. אם הלב יימשך חלילה לרע, העיניים יגיעו לשם.

פייבל אפטייקר עמד בפתח החדר ועיניו נוצצות. מאז הגיעה הבשורה המרגשת לאוזנו, מזה זמן רב, כי הרבי מקרלין מתעתד לבוא ארצה, חיכה וציפה בהתרגשות ליום הזה, להיכנס ולהתברך במעונו של הצדיק.

כבר בביקוריו הקודמים של הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זצ"ל הי"ד בארץ הקודש, זכה פייבל אפטייקר, שנקרא כן על שם מקצועו כחובש ורופא של בני ירושלים, להסתופף בין המוני המחלים פניו. הפעם ביקש להיכנס בקודש פנימה.

התור משתרך לאיטו. הימים בירושלים של אז, שנת תרצ"ט, חודשים ספורים לפני מלחמת העולם באירופה, נתנו את אותותיהם בבני ירושלים המיוגעים והמיוזעים. אף הם חשו את מצוקת בני אירופה רגע לפני שהפכו לכבשן לוהט.

פייבל עמד נבוך לפני הרבי שהאיר לו פנים וחייך אליו את חיוכו הטוב. "אני מרגיש הערכה וחיבה מיוחדת כלפיך", אמר לו הרבי. "שמא תאמר לי מה עיסוקיך?".

פייבל לא הבין מה נטפל הרבי דווקא אליו. איש פשוט אנוכי, מיהר להגיב. ובכל זאת, ניסה שוב הרבי, התואיל לספר לי מה טיב מעשיך. ורבי פייבל מספר: "חובש במקצועי אני ומטפל בבני ירושלים, רוקח רפואות עבורם ומשתדל בכל יכולתי להקל מכאובם של הפציינטים הבאים בצל קורתי".

ושמא נהגת איזה מנהג טוב? התעניין הרבי. פייבל התפתל ולבסוף סיפר לרבי דברים כהווייתם. "מתוקף תפקידי באים אליי כל בני ירושלים, אנשים נשים וטף, כדי שאחבוש את מכאובם ואני נאלץ לעמוד בכל יום בפני מראות של נשים שהתורה אסרה".

ומה אתה עושה לשם כך? המשיך הרבי לשאול. "שנים רבות תרתי, חיפשתי וחקרתי איך אוכל להימנע מכך. מחד, הצלת נפשות קודמת לכול. לרפא יהודי זה תפקידי. מאידך, יראתי שלא אכשל חלילה. ואז גיליתי משקפיים ייחודיות אותן אני מרכיב בשעת העבודה, אני רואה רק את האזור בו אני מטפל, מזריק וחובש".

הרבי לא הסיר את עיניו הטובות מפייבל שעמד מבויש כולו, כמי שנתפס בקלקלתו. עכשיו אני מבין, אמר הרבי, את החיבה וההערכה שאני חש כלפיך. אבל, המשיך הרבי להקשות, מניין שואב יהודי השגות שכאלו? החובש הצטנע ואמר בשקט: "אבא אומנא".

* * *

אבא, ראש ישיבת פינסק קרלין, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, היה מספר לנו סיפור זה, כשהוא מסבר את אוזנינו בדברי מוסר ותוכחת אהבה.

שוו בנפשכם, אביי, האמורא הקדוש, זוכה לגילוי שכינה בכל ערב שבת. רבא זוכה רק בערב יום הכיפורים, אחת בשנה. לעומתם, אבא אומנא זוכה לקבל פני השכינה בכל בוקר.

אמרו חז"ל (תענית כא, ב) כי חלשה דעתו של אביי, ונאמר לו משמים כי לא יוכל להשיג את מדרגותיו של אבא אומנא. וכל כך למה? כי הוא היה מקיז דם, וכשבאה לפניו אישה, היה מלביש עליה לבוש מיוחד, ומשאיר רק חרך קטן וצר למחט. בשכר זאת זכה לקבל "שלמא ממתיבתא דרקיעא".

בפסוק בפרשתנו, אותו אנו אומרים בכל יום פעמיים, בבוקר ובערב, נאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". כותב רש"י: "ולא תתורו כמו 'מתור הארץ'. הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות".

לכשנתבונן, ניווכח כי רש"י מקשר בחכמה נפלאה את סיום הפרשה עם תחילתה. "ולא תתורו כמו מתור הארץ". יש קשר ישיר בין פרשת ציצית לבין פרשת המרגלים.

ומהו אותו קשר? רש"י עומד על סתירה חזקה. מחד, כולנו יודעים שהעין היא הרואה ומושכת את לב האדם. העין רואה והלב חומד. מנגד, כותבת התורה קודם את הלב, "אחרי לבבכם".

כשנתבונן בפרשת המרגלים, נראה לנכון מהו הסדר. העין אמנם רואה אך היא נמשכת אחר נטיות הלב. אם הלב רוצה לראות טוב, העיניים יראו אך טוב. אם הלב יימשך חלילה לרע, העיניים יגיעו לשם.

דבר זה למדנו מעשרת המרגלים. ליבם נטה לראות את ערוות הארץ, וכך אכן ראו. בכל דבר בארץ ראו את מוזריותו. הקב"ה עשה עמם ניסים ונפלאות, כמו הנס שהכנענים יתעסקו בקבורת אחיהם ולא יבחינו בהם ואילו הם פירשו זאת כ"ארץ אוכלת יושביה". לעומתם, יהושע וכלב, ליבם היה נקי ושלם עם אלוקיהם, הם ראו רק את הטוב שבארץ.

זה מה שכיוון רש"י בדבריו: "ולא תתורו כמו מתור הארץ". כשם שלמדנו שהלב חומד והוא המושך את העין לטוב כן נדע לשמור על ליבנו שלא ימשוך את עינינו לרע. ולכן נכתב בתורה בסדר הזה: "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

* * *

דמותו הכפופה של פייבל עמדה בחלל החדר. הרבי נטל את ידיו, חפן אותן בתוך ידיו הקדושות ואמר: "יהודי שמזדמנת לפניו הסתכלות אסורה והוא מתגבר על יצרו, הרי הוא גורם לעת רצון בשמיים, וכל אשר יבקש, יקובל".

הרבי נסע חזרה לקרלין לבלי שוב. שם נספה על קידוש השם, בעיצומו של חודש חשוון תש"ג. החסידים המעטים שחיו בארץ הקודש והיו עדים למעשה מופלא זה, לא הרפו מפייבל אפטייקר, באו לפניו בכל עת וביקשו את ברכתו, שכן הרבי העיד שכל אשר יבקש – יקבל.

[טורו של הרב גרוסמן מתפרסם מידי שבוע בשבועון 'בקהילה'].