בזהירות המתבקשת וברגישות יתירה, נשאלת השאלה, האם לא נסחפנו יתר על המידה, וברבות מהמקרים נשארנו עם המעטפת והקנקן בלבד? האם לא הפכנו את הסוציולוגיה והתרבות החברתית לעיקרי היהדות, במקום התורה והמצוות? / משה טרכטר בטור רגיש

מאת משה טרכטר

כידוע, יש לנו – לציבור החרדי – תרבות מיוחדת, סוציולוגיה מסוימת, קודי התנהגות ולבוש ופרפראות שונות, בנוסף לעצם שמירת התורה והמצוות, עיקרי היהדות וגופי התורה. יש את סוג הכובע, את סוג החליפה, ואפילו את סוג המשקפיים וצבע הגרביים. יש לנו שירים וניגונים מיוחדים, שפה משותפת שזר לא יבין זאת, ובדיחות שרק אנו מבינים אותן. בהתאם לכך, אין חרדי אחד שלא יודע לצטט את מאמר חז"ל שבזכות שלא שינו את שמותם, לבושם ולשונם, נגאלו אבותינו ממצרים. לא ניכנס לע"ע לפירושים השונים של מאמר זה, או לגרסאותיו השונות במדרשי חז"ל. כמו כן, כמעט שאין בנמצא אדם שאינו מכיר את ההלכה, שבשעת השמד חייבים למסור את הנפש אף על שינוי צבע שרוך הנעל.

הגם שהטור לא מתכוון לעסוק בהיסטוריה של הנושא, אין מן הנמנע להזכיר שההתעסקות המרובה בלבוש החרדי ובקודים ההתנהגותיים החרדיים, הינה יחסית חדש ביחס לאלפי שנות היהדות. עקב התרבות הכפירה וירידת קרן המסורת כתוצאה מההשכלה וממשיכי דרכה, בא הדבר כתגובה כגדר וסייג נגד הרוחות המנשבות, וכדי לקיים התבדלות נוספת מן הסביבה העוינת-רוחנית, וכדי להדגיש את ייחודיותנו כעם סגולה, מרומם ושונה. הן עם לבדד ישכון.

יחד עם קודים אלה, הגיעו איתם כחבילה אחת עוד כמה הנהגות מסוימות, דוגמת מגורים נפרדים מהעולם הכללי, כך שידענו שאנחנו גרים כאן, והם שם. אין לנו חלק ונחלה איתם. אנו לא מכירים אותם, והם לא מכירים אותנו. ומבחינתנו, שיחשבו עלינו מה שהם רוצים. כך התקיימנו במשך שנים רבות, בתוך סביבה שאינה תומכת – בלשון המעטה- בחיים יהודיים תוססים.

בזהירות המתבקשת וברגישות יתירה, נשאלת השאלה, האם לא נסחפנו יתר על המידה במרוץ הזמן? האם לא הלכנו יותר מדי רחוק בנושא זה, וברבות מהמקרים נשארנו עם המעטפת והקנקן בלבד? האם לא הפכנו את הסוציולוגיה והתרבות החברתית לעיקרי היהדות, במקום התורה והמצוות? הרי הדברים הגיעו עד כדי כך, ששמענו לא פעם מאנשים מ'שלנו', שמבחינתם עדיף שבניהם יחללו שבת בסתר רח"ל, משילכו בלי כובע וחליפה ברחוב. היה לא תהיה. הדבר מלמד שמבחינתם העניינים התרבותיים והחיצוניים חשובים יותר מקיום התורה והמצוות ח"ו. הם לקחו את המעטפת החיצונית, זאת האמורה להוות שמירה על התוכן והפנימיות, והפכו אותה לחזות הכול! ואין הכוונה לזלזל ח"ו בחשיבות ההתבדלות והלבוש השונה. להיפך, אין ספק שהלבוש הינו שמירה מעולה לזמנים של "מוחין דקטנות", ותריס בפני דקות קשות וניסיונות מרים המתרחשות עלינו, חסם אמתי מפני הידרדרות רוחנית, וגם מלמד הרבה על האדם הלובש אותו.

אבל מכאן, עד להפוך את הטפל לעיקר? מכאן, עד להעדיף את המעטפת על פני עיקרי הדברים? האם החברה, וההליכה בתלם עקב "מה יגידו", עדיפה על הדת ח"ו? אף אצל רובינו שהדברים לא הגיעו לשפל כזה, ישנם לא מעט אנשים, שאפשר לדעת בנקל, שכל האידישקייט שלהם תלויה על בלימה, על "מה יגידו", ועל פחד מהחברה. בשום אופן לא מסיבות דתיות ויראת שמים. ברגע שייצאו מהלחץ החברתי, ובמיוחד אם יגיעו למקום וסביבה שאיננה חרדית בהכרח, הם עלולים להמשיך במנהגם, אמנם הפעם תהיה לכך השפעה שלילית ביותר. הם 'ימשיכו' ללכת בתלם – התלם החדש, ויפרקו כל עול.

כל הנאמר מתקשר לנושא שעל פניו אינו אותו עניין, אבל כשמתבוננים קצת בדבר, נוכל לראות עין בעין את הקשר בין הדברים. בשנים האחרונות ישנה נהירה עצומה מכל החוגים והקהילות המסורתיות, לעבר זרמים דוגמת חב"ד, ברסלב, משפיעים עצמאיים שונים, ואפילו קרליבך. יש מי שיגידו שהנהירה ו"המרת הדת" הזאת הינה שלילית, ונובעת מהתפקרות ונון-קונפורמיזם, רצון להשתחרר מהמסגרת וממחויבות קהילתית. אבל לכאורה הסיבה שונה לגמרי, והיא דווקא מראה על התפקחות ובגרות מסוימת. הצימאון האדיר לאמת ומשמעות, וחוסר סיפוק קיצוני מהחיצוניות וההתעסקות בטפל שהתפשטה מאוד במסגרות המסורתיות.

ושוב נדגיש, שהטענה אינה נגד עצם המסגרת, שאחרי הכול היא מאוד חשובה. לרוב, יציבות קהילתית הינה דבר הכרחי מאוד. בכל זאת, המעטפת החיצונית אינה חזות הכול. האדם מחפש משמעות. נמאס לאנשים מהרדידות שמשום מה נקראת חסידות. לא אמורים להתעסק יומם וליל האם יש לפלוני סרט על הכיפה או לא. האם יש לו נצנצים בקפוטה או לא. כמו כן, מה הדין עם אלמוני שאינו נועל "פערטל שיך", ומנגד לובש פוזמקאות לבנות. והאמת, אפילו לא בשאלות הרות הגורל, עם מי הראש-ישיבה\האדמו"ר נפגש אתמול, או כמה חסידים היו בטיש. שאלות כאלה יכולות להיות נחמדות, אבל האדם מחפש פנימיות. דרך סדורה עם משמעות. לתנועות שהוזכרו לעיל, ישנו משהו משותף, והיא, שיש להם משנה סדורה, משמעות עמוקה ופנימיות מסוימת. ולא שאין את הדברים האלה לחסידויות ומסגרות המסורתיות. ברוב המקרים דווקא היה להם משהו כזה. אבל הם היטשטשו לגמרי במרוץ ההתמסדות וה'התמסגרות'. אמנם הם מתייחסים לפנימיות כזו או אחרת, אבל הדברים עומדים במשנה עדיפות, ובמרחק ניכר מחשיבות עצם המסגרת וההליכה בתלם הקהילה. לעומת זאת, במקומות שאין מסגרת אחת או קהילה מסוימת, לא היטשטש העומק שבתנועה. ולכן, קהילות שאינם רוצים "שיגנבו" מהם אנשים איכותיים, יצטרכו להציע אלטרנטיבה ראויה.

הדברים האלה מקבלים משנה תוקף בדור שלנו, דור אשר מתקיימות בו המכות אשר לא כתובות בתורה, האינטרנט והמסתעף. בניגוד למה שהרבה חושבים, הבעיה העיקרית של המרשתת הינה דווקא ההיחשפות לעולם הגדול, ולכל מיני שיטות ודעות בכל מיני דברים. בינינו, זוהי גם הבעיה בהליכה לצבא, לאקדמיה, ולמקומות עבודה חילוניים, בנוסף לבעיות "הרגילות" של צניעות וכדומה. הגילוי המרעיש שלא כל אתאיסט וחילוני הוא פושע, ולפעמים הם יכולים להיראות מוסריים ביותר באופן חיצוני, יכול לקעקע הרבה אמונות יסוד רח"ל. בנוסף, חברת-מיעוט, כל מיעוט בעולם, שואפת לא להיות שונה מהסביבה, ויש בה רגשי נחיתות במידת-מה, בכל פעם שהיא נפגשת עם הרוב. וידועים דברי הרמב"ם בזה.

כיום, עקב גודל הציבור כ"י, ואופי העבודות בשוק, אין מן הנמנע שיהיו חרדים רבים שיתמודדו במהלך חייהם עם הנ"ל. אם פעם היינו יכולים להתבדל באופן פיזי מהעולם החיצוני, היום, העולם הגדול על כל בעיותיו, ובראשם הבעיה הנזכרת, נדחק ונכנס אלינו מהדלת האחורית. הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי להתמודד מול הפרץ, הוא להעניק גאוות יחידה, פנימיות ומשמעות עמוקה ליהדותנו. יהדות לא מתנצלת. יהדות שאינה מנסה לתרץ את דתנו עם כל מיני הדחקות שונות ומשונות, עקב דעות "נאורות" הנשמעות מכל עבר. בחיים האמתיים ובטווח הארוך, מול כל מיני לחצים חברתיים שונים, וקונפורמיזם מהכיוון השלילי, הלבוש לא יעזור הרבה.

כבר ראינו מראות איך שאברכים חסידיים מסירים את הכובע והחליפה ברגע שהם יוצאים מהשכונה, ובתשובה לתמיהה לפשר הדבר, הם עונים שהסיבה היחידה שהם כן הולכים עם הלבוש בתוך השכונה היא, כי אם לא, יזרקו את בניהם מהמוסדות… הם חיים חיי סבל בשביל ה'מה יגידו'. מנגד, לצערנו, אין זה דבר מופרך לחזות באנשים עטופי גלימה, ו\או עם שמונה בגדים, שאינם נמנעים מכל דבר אסור רח"ל. האם זאת הייתה הכוונה? האם היעד הנשגב – שמירה על ערכי היהדות הבסיסיים – אכן מושג? והאם המטרה הנשגבת אמורה להכיל את כל התופעות האלה?

המסקנה המתבקשת היא, שבנוסף לתרבות שאנו מנחילים לבנינו, הגדרים והסייגים והנלווים אליהם, מוטב יהיה אם נפעל לחיזוק ה"זהות היהודית" פשוטו כמשמעו, גם לילדינו – ילדים שמחונכים בתוך החממה החרדית. חינוך שייתן לבן-זמנינו היוצא לעולם הגדול, באופן פיזי או וירטואלי, כלים חזקים שכל רוחות שבעולם לא יזיזו אותם. חינוך שיספק את הצורך של הבן אדם למשמעות, פנימיות, וגם ביטחון עצמי ממושך בצדקת דרכנו. לפעמים נראה לנו שבנינו ובנותינו חסינים מפגעי הזמן, בניגוד למי שלא גדל באווירה חרדית.

לצערנו, לאחרונה המציאות טופחת לנו בפרצוף, והחינוך שלנו איננו מספיק – בלשון המעטה – למי שיוצא מהקונכייה החרדית. מכאיב ומצער לראות איך שבוגרי החינוך החרדי נופלים שדודים כזבובים, ברגע שהם נחשפים לעולם הגדול. מנגד, דווקא במקומות בהם גידלו את ילדיהם בין אנשים לא חרדיים, הילדים יוצאים יותר מחוזקים, מחמת חינוך יותר עמוק ויסודי, עם משמעות וגאווה גדולה. להם אין אופציה אחרת. ובלי חינוך כזה, ילדיהם לא ישרדו בעולם האכזרי. הגיע הזמן שנפנים שבעולם שלנו, אנו לא שונים מהם. במוקדם או במאוחר ילדינו יצטרכו להתמודד עם דברים שלא פיללנו לפני דור שיהיו קיימים. וטוב מאוחר מלעולם לא.