הפתרון האמתי והיחיד לבעיית הגיוס / דעה

מאת משה טרכטר

מרדכי, אברך צעיר הגר באחד מערי הפריפריה החרדית, הוזמן אחר כבוד לשבות את השבת הקרובה, שבת חנוכה, אצל משפחת חמיו בירושלים. חצי שעה לפני שיצא לדרך לכיוון ירושלים עיה"ק, הוא פנה לעבר חנות כלי בית ליד ביתו, וקנה כלי מהודר ויפה במאתיים ₪. במוצאי שבת, אחרי שבת מרגשת ומהנה בקרבת המשפחה, הוא מיהר להוציא את המתנה היפה שקנה במיטב כספו, ותוך שהוא מודה לו מקרב לבו על האירוח הנפלא, מסר את המתנה לחמיו. "פשש, איזה מתנה יפה!" – הגיב חמיו למראה המתנה יקרת הערך – "יישר כוח! באמת שלא היית צריך לקנות את זה, אנו מארחים אתכם בשמחה רבה ובחפץ רב!".

הוא מיהר לקרוא לב"ב, והראה להם את הכלי היפה, ובזהירות רבה הכניס את המתנה לתוך הגלריה שליד ארון הספרים.

עברו כמה ימים, ומרדכי הוזמן שוב לבית חמיו והפעם למסיבת חנוכה. מרדכי גמר לאכול את הסופגנייה הטעימה שחמותו הכינה, הוא קינח את שפמו, והתרווח על הכורסה בהנאה רבה. אח, שוויגער לעבן, לסופגנייה הייתה ממש טעם גן עדן! הוא מוציא את ארנקו מהכיס, ושואל את חמיו באכפתיות רבה: "כמה עלתה לכם המסיבה המדהימה הזאת? אני רוצה להשתתף בהוצאות הרבות. הנה לכם שלוש מאות שקלים, אני בטוח שהסכום יעזור לכם לכסות את ההוצאות במקצת"…

תוך כדי מהומת העולם שפרצה במקום, חמיו מיהר להגיב באצילות יתירה, שהוא יסתדר מעולה גם בלי עזרתו הנדיבה….

מרדכי הגיע הביתה אבל וחפוי ראש, וראשו כבד עליו מאוד. הוא לא הצליח להבין: מה ההבדל בין הכלי היפה שהתקבל בשמחה ובהערכה עצומה, לבין הכסף המזומן שניתן כדי לכסות את ההוצאות? שאלה קשה לכאורה, הלא כן?

לאחרונה התפרסם מחקר מעניין בנושא. החוקרים הגיעו למסקנה, שישנם שתי סוגי מניעים שיגרמו לאדם לעבוד קשה למען האחר. הראשון הוא רוח התנדבותי, טוב לב ורצון להועיל, והמניע השני הוא עבודה למען כסף. ברגע שמערבבים בין שניהם, והגבול מיטשטש, מתרחש פיצוץ. אדם שעובד למען השני, ובסוף משלמים לו סכום קטן, יתאכזב יותר ממקרה שכלל לא ישלמו לו. כי ברגע שכסף נכנס לסיפור, הוא יסתכל על העבודה בעיניים עסקיות, ולכן יתאכזב מהגמול הבלתי ראוי. לעומת זאת, מתנה – ואפילו לא סמלית – מסמלת ביטוי להערכה רבה, ועם זאת, אינה גורמת למבט כלכלי על הנושא, והדבר נשאר עדיין בגדר טובה אישית. ולכן, האדם שעשה את המעשה, אינו מרגיש "פראייר".

*

שנים ארוכות נציגנו בכנסת נלחמים על מעמד בני הישיבות. מה לא היה לנו: חוקים, מכסות, גזירות, בגצים, והנושא נדוש מדי בשביל להיכנס לזה, אפילו בנגיעה.

כמה שזה יישמע לנו לא צודק ולא נכון, המציאות היא שבלתי אפשרי להסביר לחילוני המצוי למה החרדים לא מתגייסים לצבא. הם לא מסוגלים לקלוט את החשיבות שמייחסים אצלנו ללומדי התורה ומבחינתם הטעם גם לא מעניין אותם. השאלה שישאלו תהיה בעלת אופי מזלזלת, בדרך כלל.

הגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן להתקדם הלאה. רוחות שינוי מנשבות בכל העולם, ואין שום סיבה שלא ננצל זאת לצרכינו. יראי השם לא אמורים לסבול תמיד מהליברליות הדוהרת, ויש לקיים את הפסוק "ויגזול את החנית מיד המצרי".

הכוונה לרעיון מאוד פשוט, שעולה מפעם לפעם, ומשום מה יורד באותה מהירות. והוא, ביטולו של חובת הגיוס במדינת ישראל. לכולם. לחרדים ולחילונים. בניגוד לדעה הרווחת, לא חייב להיות שזה בלתי אפשרי. עם קמפיין ושיווק מתאים לאורך זמן, אפשר אפילו לייצר קונצנזוס מסוימת סביב נושא זה. הסיבה חייבת להישמע דמוקרטית וליברלית להפליא, ברוח הזמן "המתקדם", בשילוב עם טיעונים הגיוניים וכלכליים נטו, כפי שיפורט להלן.

יודגש, שאם יש ציבור שאמור להילחם למען ביטול הגיוס, זה אנחנו החרדים. בנוסף לכל מיני יתרונות שאינן ניתנות לכתיבה, שינוי כזה יגרום לכמה שנאות עתיקות כלפינו, לקרוס בקול גדול. לכן, גם אם ישנן טענות כבדות משקל לכאן ולכאן בעולם הכללי, שאי אפשר להיכנס אליהן בהרחבה במסגרת מאמר זה, האינטרס שלנו הוא לדחוף לכיוון של גיוס מקצועי. לא שהדבר יבטיח שקט תקשורתי מוחלט, אמנם אין ספק שהאיבה תקטן במידה משמעותית, עקב זה שאחד מגורמי השנאה העיקריים יתבטל.

לפני דור, הצעירים החילונים התגייסו מתוך אידיאל ציוני, התנדבות, ורוח משימה. הם הסכימו לשרת תמורת 300 שקל דמי כיס, כי סיבת השירות לא הייתה כסף. היום הדברים השתנו. האידיאולוגיה אבדה, והלהט הציוני שככה. הם מסתכלים על הרווח שבדבר, על ההתקדמות בחיים והקריירה שאפשר לעשות שם. אי לכך, נשמעות לאחרונה קריאות על הגדלת המשכורת הצבאית. ברגע שמדברים על הכסף שבדבר, לא יהיה פראייר שלא ירצה כסף בתמורה, ואפשר להגיד קדיש על הרוח ההתנדבותי, להוציא כמה ציבורים מסוימים שאצלם הדברים מתנהלים אחרת. כבר היום קיימת השתמטות המונית, ונתוני אגף כוח האדם בצה"ל חושפים כי מחצית מחייבי הגיוס, לא משרתים בצה"ל. 34% מהנשים מצהירות שהן דתיות, וחוקרי הצבא מוצאים כי כשליש מהן משקרות. בקרוב לא תהיה ברירה אחרת כי אם לשלם שכר מינימום לחיילים.

נשאלת השאלה, מאיפה יגיע הכסף?

התשובה היא – כמה צפוי – ביטול גיוס חובה, והרחבת המניע הכספי לגיוס. קיים חוק ידוע במדעי המדינה ובכלכלה, המוכיח, שארגונים לא כלכליים, וגופים ממשלתיים שאינם מקבלים תמריצים כספיים להתייעל, נוטים להתרחב ולהסתאב בביורוקרטיה, מפחד שיקצצו להם בתקציבים ובכוח אדם. ימציאו תפקידים מיוחדים, כדי שלא יגידו שהם מסוגלים להתייעל ולקצץ בהוצאות. צה"ל היא הדוגמה הטובה ביותר להתנהלות זו, עקב גיוס החובה, וכתוצאה מזה, עודף כוח אדם הקיים בצה"ל, ותקציב הביטחון המנופח להפליא, כמעט שאין בנמצא גוף יותר בירוקרטי ומסורבל מהצבא. בכסף שישתחרר עקב ביטול החובה, ייעול והקטנת הצבא על ידי סגירת יחידות מיותרות בצה"ל, הפרטת השירותים האזרחים בתוך הבסיסים, ובכסף שייכנס מהמיסים של העבודה שהצעירים יתחילו מוקדם יותר, ניתן יהיה לשלם משכורת נורמלית לכל אזרח שיבחר להתגייס.

יתר על כן, בארבעים השנים האחרונות ירד שיעור המדינות בעולם שבהן חל חוק גיוס חובה, מ–80% ל–40%. מדי שנה מצטרפות מדינות נוספות לסטטיסטיקה ובוחרות להפוך את צבאן למקצועי. בין המדינות נמצאות גם מעצמות צבאיות דוגמת צרפת, ארה"ב, בריטניה, גרמניה ורוסיה, שנמצאת בעיצומו של התהליך. אחת הסיבות העיקריות למגמה הזאת היא הפיכתם של אמצעי הלחימה לטכנולוגיים יותר, מה שמצריך זמן ארוך יותר של התמקצעות, וכישורים קוגניטיביים גבוהים.

כמו כן, עקב פרץ הליברליות והפלורליזם בעולם המערבי, התחלחלה תפיסה הטוענת שאין זה ראוי לחייב אזרח במשטר דמוקרטי, לחיות תחת משטר צבאי – שהינו דיקטטורי ביסודו – בניגוד לרצונו. צה"ל מושפע מאוד מתורת הלחימה האמריקאית ומהאידיאולוגיה והערכים האמריקאים – כל הקצונה הבכירה בצה"ל לומדת ומשתלמת במכללות צבאיות בארה"ב – ומשום מה, בנושא זה מדינת ישראל לא מושפעת מהם. יש לדבר סיבות עמוקות שקשורות לערכים הבסיסיים של החברה הישראלית.

שירות חובה, במיוחד באורכו הנוכחי, הוא כלל לא עניין של ביטחון. הממשלה מעוניינת בו מסיבות אחרות לחלוטין, והדבר נובע ממטרות מושרשות של הצבא, דוגמת הכור ההיתוך, שילוב אוכלוסיות חלשות בחברה, שוויון בנטל, ולפעמים פשוט סיפוק תעסוקה ותקנים לקצינים בכירים. כיום נוסף גם מטרת הכשרת אנשי סייבר והייטק לעולם האזרחי, ומשקל חינוך החברה מחדש, (ע"ע סיפור אלאור אזריה), הגורר ביצוע משימות לא צבאיות בעליל.

דומה שהגיע הזמן לשנות את התפיסה בנוגע למטרות אלה, ולחתור לתפיסה הטוענת שהצבא נועדה להילחם ולהגן על המדינה בלבד. עם כל הכבוד למטרות האחרות, הצבא אינו המקום לזה. הדבר אפשרי בעבודה נכונה מול הציבורים השונים.

הדבר המפתיע ביותר, הוא הפער הגדול בין מה שנשמע בתקשורת, למה שנשמע מהצעירים והחיילים עצמם. כמה שלנו נראה שהציבור הכללי כולו מגויס למען הערך "הנעלה" של שוויון בנטל, ומבחינתם זאת גאווה גדולה לשרת את המדינה, בחלק עצום מהמקרים, ההיפך הוא הנכון. מטבע הדברים, כיוון שעל פי חוק כל פלחי האוכלוסייה חייבים לשרת, ישנה נציגות נכבדה לכל סוגי המעמדות בצה"ל. בניגוד לאחוז מסוים בצה"ל שהם 'צהובים', דוגמת לוחמים (שהם מונים כ 20% מסד"כ הצבא), קצינים, ונגדים, ישנם חיילים רבים שרק רוצים להשתחרר, ויתאוננו לכל מי שיהיה מוכן להקשיב, למה הם חייבים להתנדב ולשרת את המדינה בשנים הכי יפות שלהם, למען משכורת זעומה ומצחיקה, במקום ללמוד לתואר ולפתוח עסק, כמו כל הצעירים בעולם, בגילם. יש אפילו כמה וכמה אמרות שפר וסיסמאות ידועות שאפשר לראות אותן מרוססות בגרפיטי בצמתי המדינה. עד מתי? למה התגייסתי? ועוד כהנה וכהנה.

משום מה, כל זה לא מונע מהם, להתווכח עם החרדים ולדרוש מהם להתגייס לצה"ל, תוך נפנוף בשירות שלהם, כשהם יודעים בעצמם שלא היה לשירות שלהם שום משמעות. הסיבה פשוטה, הם מתביישים בשירות הלא-משמעותי שלהם. כל מי ששירת בצה"ל יודע להצביע ולהעיד על אבטלה סמויה וגלויה הקיימת בו, ותפקידים הנתפרים במיוחד למען חייל שאין מה לעשות אתו. 'נלחמתי בכל מלחמות ישראל!' מי לא מכיר את המשפט הזה, הנזרק מפיו של כל נהג מונית ממוצע. מה שלא יספר לכם, שבמקרה הטוב הוא שירת את עם ישראל כעובד רס"ר (עובדי ניקיון וגננים, במילים מכובסות), ובמקרה הפחות הטוב, התגלגל בין בסיס אחד למשנהו, כשהוא מעביר את הזמן במלחמות מול המפקדים השונים. כשמדברים בכנות עם האנשים האלה, ישנה תמיכה מפתיעה בביטול חובת הגיוס.

כמו כן, יש כל מיני אנשי שמאל, ואפילו ימניים ליברליים וליברטיאנים, שיטענו בלהט שלחייב אנשים להיכנס למערכת לא דמוקרטית בעליל, לא מתאים למדינה דמוקרטית. הדעות האלה קיימות מתחת לפני השטח, ולאחרונה הקולות האלה מתרבים. כדי מאוד לקחת רעיונות אלה, להרחיבן ולהפיץ אותן בקמפיין רחב-היקף בקרב הציבור הכללי, ואין ספק שנמצא אוזן קשבת ומפתיעה למען רעיון הצבא המקצועי. לא שמובטח לנו שלא יהיה התנגדויות לדבר, להיפך. כמו כל שינוי גדול, ובטח בנושא כל כך מהותי בערכי החברה במדינת ישראל, ייתכנו התנגדויות עזות מכל הכיוונים. בכל זאת, הדבר אפשרי בהחלט. כפי שזה קרה במדינות מערביות אחרות, זה יקרה גם כאן במוקדם או במאוחר. יהיה אפשר אפילו להשתמש בנושא כסיסמת הבחירות בציבור החילוני, במקום סיסמאות חברתיות חלולות מבחינת החילוני המצוי, כיוון שבדרך כלל ההטבות החברתיות של המפלגות החרדיות מכוונות למשפחות חרדיות גדולות.

לקינוח, נצביע על כמה נתונים בנושא:

1. לאחרונה התבצע סקר בקרב תלמידי תיכון בישראל, והסקר מצא כי 57% מתוכם יתגייסו גם אם לא יהיה גיוס חובה, 26% אמרו שלא יתגייסו, ו-17% לא יודעים.

2. חוק שירות ביטחון נחקק ב-1949, אחרי שפלשו למדינת ישראל שבעה צבאות ערב, צה"ל היה בעמדת נחיתות טכנולוגית, האיום הקיומי לא היה רק סיסמה ריקה ומספרים גדולים של כוח אדם עדיין שינו משהו. במסגרת החוק נקבע גיוס חובה של שנתיים לגברים ושנה לנשים. מאז, האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה פי שש, האיומים פחתו משמעותית, הטכנולוגיה התקדמה ושדה הקרב נראה אחרת לגמרי. חרף זאת, אורך שירות החובה רק גדל מאז.

3. הצבא הסדיר מונה כיום כמאה שבעים וחמש אלף חיילים, כולל אנשי קבע. צבא המילואים מונה כארבע מאות וחמישים אלף חיילים. נשווה זאת למצב בתקופת מלחמת ששת הימים, אז לכל הדעות המצב הביטחוני היה יותר חמור. אז שירתו כ55000 חיילים סדירים, ועוד כ200000 חיילי מילואים.

4. הסד"כ היבשתי אז כלל 21 חטיבות -מתוך סד"כ זה היו רק 3 חטיבות בסדיר. שרות הסדיר עמד על 30 חודשים בלבד. לצה"ל היו רק 4 מפקדות אוגדה – 2 אוגדות עם סד"כ קבע, 2 מפקדות אוגדה משימתיות. חיל האוויר מנה אז 230 מטוסי קרב.

הסד"כ הסדיר הקרבי היום עומד על 11 (!) חטיבות. לסד"כ זה ניתן להוסיף כחטיבה של גדודים סדירים ייעודיים לגזרה, יחידות חמ"מ וחטיבה של פיקוד העורף ועוד כוחות משמעותיים של תותחנים והנדסה הגדולים ללא שיעור מהיקפם במלחמת ששת הימים. סד"כ צה"ל במילואים הוא סוד צבאי, אך אומדנים והערכות קיימים בשפע. ישנה כלל אצבע שכל חטיבה סדירה מזינה כ- 2 חטיבות במילואים. לפי זה, יש לצה"ל כ – 22 חטיבות מילואים קרביות – 33 חטיבות כולל הסדיר. על פי המפורסם, לחיל האוויר יש כ357 מטוסים, לא כולל מל"טים שהם משמעותיים מאוד בשדה הקרב המודרני.

כפי שניתן לראות, ב- 1967 הסדיר מנה רק 14% (!) מסך מכוחות היבשה לעומת 33% היום ואילו היקפי חי"ר ושריון בזרוע היבשה של צה"ל, ללא תוספות של גדודי "משמר גבול" כגון קרקל גדולה בכ70% מצה"ל של 1967. השריון הסדיר היום גדול ב 400% מסד"כ השריון הסדיר של ששת הימים, אך החלפת פלוגת טנקים בפלוגה מסייעת מביאה את יחס הטנקים בסדיר ל 265% בהשוואה למלחמת ששת הימים.

מסקנה אחת מתבקשת מידית: אין כל ספק שצה"ל יכול להעביר למילואים חטיבת שריון סדירה וגם אז מספר הטנקים בסדיר יהיה כפול (200%) ממספר הטנקים בסדיר בששת הימים.

נדמה שהנתונים מדברים בפני עצמם, ואין צורך להרחיב עליהם.