עמדנו שם על הדשא, הוא, אני והשקט. אני נשענתי על עץ והקשבתי, הוא דיבר. רעדתי, ולא מהצינה הפתאומית שהשרתה עצמה בחלל; הצטמררתי, ולא מהרוח הקרירה שהכתה בגווי; דמעתי, ולא משום שקילפתי בצל באותה שעה. הוא היה זה שקילף את הבצל, שהסיר שכבה אחר שכבה, שחשף טפח מתוככי הלב המובער בניצוץ יהודי תמידי. ואני רק ניסיתי להכיל את הנאמר, על תובנותיו הרבות בכמות והאדירות באיכות.
"תראה", הוא פתח את מה שהתחיל כשיחה והפך למונולוג מרגש, "איך שאני נראה היום, לא אומר כלום על מה שהייתי פעם, לפני תקופה לא ארוכה. הייתי בחור קצת מבוגר. למדתי בישיבה כמו כולם, אבל בפנים לא הייתי כמו כולם. נמשכתי אל מה שנהוג לכנות 'פגעי הטכנולוגיה', לא עצרתי בעצמי. הייתי חי חיים חסרי טעם, וחשבתי שהשטויות הללו יוסיפו לי איזשהו ערך, איזשהו סיפוק. אז חשבתי".
הוא הביט לכאן ולכאן, חושש מאוזני הכותל. אבל בסביבה לא היו כתלים ולא אוזניים, על כן הוא המשיך: "קניתי את אחד המכשירים הנוראים האלו, והמצב הרוחני שלי התחיל להידרדר תוך זמן קצר. נסחפתי אל התהום. וההיסחפות הזאת הביאה אותי גם לדכדוך פנימי שהשפיע על חיי הגשמיים. נהייתי מתוסכל וחסר משמעות, וזה גרם גם שהסביבה תתרחק ממני. בקיצור: התרסקתי. אבל למרות כל הסבל, לא הצלחתי להתנתק. פשוט לא הצלחתי. הייתי עמוק-עמוק בפנים, מבוסס בתוך הביצה המזוהמת הזו.
"כעבור כמה שבועות נודע להורי על העניין הזה, והם קראו לי לשיחת נזיפה. זאת אומרת, הם רצו לנזוף בי, אבל פתאום, כששמעו אותי, הם קלטו שצעקות לא יועילו כאן. הם הבינו שיש להם עסק עם אחד שהוא על גבול ההתמכרות, אם לא אחרי. בבת אחת השתנה סבר פניהם. אבי השתתק בעצב רב, ולי זה היה נדמה כאילו הפנים שלו משחירות. עד כדי כך. אמי, לעומת זאת, החלה לבכות בתחנונים שאזרוק את המכשיר הזה, שאתנתק ממנו ומפגעיו. אבל אני אטמתי אוזניים. כי כמו שאמרתי לך, אחרי שטבעתי בתוך המדמנה הזו, לא הייתי מסוגל לצאת. אמרתי להם: 'אל תחשבו שבגלל שתבכו ותתחננו יזוז משהו. אין סיכוי וזהו'. ככה אמרתי להם ונסעתי חזרה לישיבה".
הוא נשף מלוא ריאותיו ושאף אוויר צלול. אחר הוסיף וגולל: "אין לי מושג מאיפה הגיע הרוע הזה, האטימות הזו. רק תראה כמה שהדברים האלה יכולים לשנות בן-אדם. הרי אהבתי את הורי. הם הורים תומכים ואוהבים. תמיד הם היו טובים איתי, גם כשלא עשיתי להם הרבה נחת ואפילו כשציערתי אותם. תמיד הם היו שם בשבילי. עם כל הלב. והנה פתאום, הפכתי את עורי באכזריות שכזו". חצי דמעה הציצה מקצה עינו.
"באותו לילה ניסיתי להירדם, אבל מול העיניים שלי ראיתי שוב ושוב את אמי הבוכה ואת פניו העצובות של אבא שלי. לא נרדמתי כל הלילה. לא יכולתי. הבנתי שכמו שאני לא מצליח להירדם, הורי גם אינם מצליחים להירדם. אבל קלטתי שהצער שלהם כפול ומכופל משלי". קשה היה לו להיזכר בזה. ראו עליו.
"בבוקר מיהרתי לחזור הביתה. לא עמדתי בזה. נכנסתי הביתה ואמרתי להורי שיחכו בסלון כי אני רוצה להראות להם משהו. הם התפלאו, אבל עשו כדברי. הוצאתי מארגז הכלים פטיש גדול, ונכנסתי אל הסלון. אבא שלי שאל אותי: 'מה אתה בדיוק הולך לעשות?'. לא עניתי. הוצאתי את המכשיר הטמא מהכיס, והנפתי את הפטיש. ולמול עיניהם הנדהמות והלא-מאמינות ניפצתי את המכשיר לרסיסים קטנים. אמרתי להם: זה בגלל שתמיד תמכתם בי ואהבתם אותי, אז הייתי חייב לכם את זה'. ושוב בכתה אמי, אלא שהפעם מאושר".
ואנוכי הקטן באדם, שמעתי וכתבתי.
זה נכון כלפי אחד שעדיין נמצא בפנים במידע מסוימת אם זה כלפי חוץ
או שהוא עוד הולך לישיבה
אבל כלפי אחרים שהם לגמרי בחוץ ואל פי רוב זה הורס את הבית
ומאיים לסחוף את אחרים "זה שאלת נפשות ממש "
גם כלפיו וגם כלפי ההורים
ולכן עדיף אולי לשמור על קשר חם ואוהב אבל מבחוץ
למעגל כדי למנוע קריסה תרתי ממשמע
מרגש מרגש מרגש
יישר כח!!!
לשמוליק
זה שאלה של אדמו"ר ולא אתה יכול להגיד מה לעשות
אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך שאין לך משוג עד כמה זה יכול להחזיר
וגם מבואר באחד מן הראשונים שבן סורר ומורר שהורגים אותו הוא רק שאביו לא מחל לו אבל אם אביו מוחל לו גם העונש אין נותנים לו, זאת אומרת שקריבה של אבא אף אחד לא יכול לעשות …..
ואני אומר מתוך נסיון באחרים…
נראה לי שהכותרת לא כל כך מתאימה לגוף הכתבה,
בכותרת מוצע שלא לנתק את הקשר עם הנושרים, וגוף הכתבה מספר על נער לא צעיר – כלשון המספר: הייתי בחור קצת מבוגר – שלמחרת היום שבו ננזף על ידי הוריו, כבר השכיל להבין שעבר את הגבול, ומיד הפי אנד, שבר את המכשיר עם פטיש.
מה זה קשור לכותרת?
תשאלו את העוסקים בקירוב נושרים וכדו', אם הם מכירים נושר אחד שחשב אי פעם אם מצבו מדיר שינה מעיני הוריו? ואם הם מכירים נושר אחד שבגלל הצער של הוריו הוא ישפר את מעשיו? ונקודת הענין, אם הם מכירים נושר שמחמת הצער של הוריו ישבור את המכשיר המטמא?
כך שהסיפור הזה מייצג משהו לא סטנדרטי,
והנושר הממוצע שמצער את הוריו עד כדי סכנת נפשות, ומסכן את הבית בטכנולוגיה שבידו, או בעצם התנהגותו החצופה, כלל לא קשור לכותרת הבובמבסטית שצורפה לסיפור הזה.
אמנם, ודאי שעם נערים שכאלו, שמאל דוחה ודאי לא תעזור ואם יוכל משהו לעזור זה רק ימין מקרבת, אבל הדרישה או ההצעה שהועלתה בכותרת עם ההקשר לסיפור שכנראה לא היה, קצת מוזרה.
דבר אחד שאני רוצה להוסיף זה
הורים יקרים כדי שילדכם לא יגע למצב כזה בעז"ה אם תשדרו לילדכם שאתם אוהבים אותם רק בגלל היותו ילדכם אז הוא יהיה אליכם הרבה יותר פתוח מבחינה רגשית וכשיהיה להם איה שהוא תקרית או נסיון של משהו הוא יבוא לדבר איתכם כי הוא יהיה בטוח שאתם לא מחפשים את אשמתו וכדומה כי אתם אוהבים אותו..
הרבה הצלחה.