וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ: רגע לפני בין הזמנים, חיים ולדר נזכר בכמה חוויות ילדות מכוננות שלו ומנסה לשרטט את מה שדרוש כדי לעבור את בין הזמנים בשלום. וגם: מה אבא שלו הולך לגלות עליו לראשונה בטור הזה?

כשהייתי בן שבע אמרתי לאבי שיח' שאני רוצה חמשים לירות ללמוד שחיה בבריכת "הפועל" יחד עם חבריי.

חמישים לירות היה כמו היום אלפיים שקל אני חושב. לאבא שלי לא היו כאלה סכומים. הוא אמר לי: "בשביל מה צריך את זה אני אלמד אותך לבד כמו שלימדתי את כל האחים שלך".

לקח אותי אבי שיחי' לחוף השקט בחיפה. בדרך הוא אמר לי שאני הולך ללמוד לשחות. כשהגענו הוא לימד אותי במשך חצי שעה את תנועות "שחיית חזה". תחילה בידיים לחוד, לאחר מכן ברגליים לחוד, ובסוף את שניהם במשולב.

כשהחליט שאני יודע את התנועות אמר לי: "כעת אנחנו הולכים לרדת לים (היתה כניסה מהחוף והיו מדרגות משמאל למים יותר עמוקים), אני בהתחלה אחזיק אותך בבטן ואתה תעשה את התנועות, אבל אחר כך אני אשחרר אותך ותשחה לבד".

"שום בעיה" אמרתי לו.

כמה דקות שחיה עם קביים בדמות ידיו החזקות של אבי, ולאחר מכן הוא אמר לי: "וכעת אתה תשחה לבד. אני כבר אומר לך שאתה תשתה קצת מים אבל אם תזכור את התנועות זה יהיה בסדר".

האמת, זה לא היה כל כך בסדר, כי אני שתיתי די הרבה מים, בלי ברכה, והם היו מלוחים. אך כעבור שעה כבר שחיתי לבד בלי לשתות אפילו טיפה.

אני לא יודע איפה למד אבי את השיטה הזו. כנראה בים של ירושלים.. ואם למישהו יש ביקורת על זה אני מפניה אותו לגמ' בקידושין כ"ט: "האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים". המצווה היא איפה, על האב עצמו. בתכל'ס הפכתי לשחיין של ממש, בלי מדריכים ובלי גלגלי ים, בלי תרגילי נשימה.

אבל זה רק הצד הראשון של המטבע.

2.

הצד השני היה פחד גדול ונורא שנטע אבי, בי ובאחיי מכל דבר שקשור לשחייה בים.

הוא נהג לשנן בפנינו כי הים, הוא מקום אכזרי ונכלולי מאין כמותו, מקום האורב לאדם ומחפש למושכהו למצולותיו. הוא דאג להשריש בנו את טבעו ההפכפכי והפראי של הים, את המראה המטעה של גלים המלטפים את החוף, כשכמה מטר משם מערבולת אימתנית שתמשוך אותך אל הקרקעית בכוחות איתנים.

ידענו היטב מדוע אבי פוחד מהים. את הסיפור כולו כתבתי בספרי "שימו לב אל הנשמה".

היה זה ביום שישי, פרשת "כי תצא" שנת תשט"ו. (לפני כשישים ואחת שנה) בחוף הנפרד של תל אביב. הים סער וזעף אך אז עוד לא היו דגלים. היתה שם טביעה המונית. המצילים הפליגו הלוך ושוב והצילו רבים, אך רבים אחרים נותרו במצולות.

אבי היה אז בן 19, הוא ראה אנשים, ביניהם  חבריו לישיבה טובעים. הוא זינק למים.

הוא הצליח להוציא שניים, אחד מהם כמעט הטביע אותו בשל מנהגם של הטובעים להחזיק בכוחות איתנים בכל עצם שידיהם פוגשות, לאחר מכן הוציא עוד אחד והניח אותו על החוף סמוך לקו המים ונכנס להציל עוד טובע.

כשחזר לחוף גילה כי הניצול השלישי שלו, זה שהניח בקו החוף נסחף שוב לעומקי המים. למרבה החסד מציל על "חסקה" אסף אותו והצילו בשנית.

עד מהרה שכבו על החוף ניצולים לצד גופות של טובעים. קשה לתאר את ההמולה שהיתה שם.

3.

ובתוך כל ההמולה נראה אדם כבן חמישים משוטט וקורא "ארי ארי איפה אתה". בתחילה לא שמו אליו לב אך ככל שעבר הזמן, לא ניתן היה שלא להבחין.

איש מוכה צער קורא בקול צרוד "ארי ילד שלי איפה אתה?" הוא סיפר לכולם שהילד שלו היה לידו עם גלגל ים שחור ממש ליד החוף ופתאום גל גדול לקח אותו ממנו.

השבת התקרבה, החוף החל להתרוקן, אבי תאר את המראה האחרון שלו מאותו יום שישי שחור, איש שמסתובב על החוף וזועק בקול לא לו "ארי, ילד שלי, איפה אתה???"

הסיפור הזה נחרת בנשמתי, ומאז ועד היום הזה אני פוחד פחד של ממש מהים. זה לא שנמנעתי ממנו. הייתי הולך בקיץ בכל יום שישי, שוחה ונזהר. לשחות ולהיזהר, זה הדבר הכי בריא. מפני שאתה נהנה מהים אך לא מאמין לו. לא מתרחק לעמקים (למרות שאתה יכול), ולא מסתבך עם ים סוער.        

הפחד הזה עבר גם לילדיי שיחי', גם הם הולכים לים. גם הם נזהרים ממנו מאד ולאחרונה גיליתי כי נכדי הראשון בן השש כבר יודע לדקלם כמה הים מסוכן…

האם הפחד הזה עשה לנו נזק? ממש לא! הוא גרם לנו לצרוך את הים בזהירות. זה הכל. יש הבדל בין זהירות לחרדה.

הדברים נכונים לגבי כל דבר שהוא סכנה: מים, אש, חשמל ונהיגה. כפי שהגדיר זאת אבי "מוטב לפחד מאשר להיבהל".

4.

מאותו טעם, אבי' שיחי' אסר עלינו ללכת לטיולי בן הזמנים. זה קרה עוד לפני שיצא האיסור על בני הישיבות (כנ"ל לגבי רישיון נהיגה לפני הנישואין).

תשאלו מה עשינו? לא עשינו רישיון ולא נסענו לטיולים. זה מה ש(לא)עשינו.

חברים שלנו חרשו את כל הוואדיות והנחלים, סיפרו סיפורי טרמפים ואהלים ואנחנו בעיקר הקשבנו להם.

פעם אחת הרשה לי אבי לצאת ל"טיול מאורגן" של בני ישיבות לא לפני שבירר מי האחראים ולאן נוסעים ועד מאות שאלות שגרמו למארגנים לשאול אותו אולי הוא מוותר…

קמתי בבוקר, אבי הכין לי סנדוויצ'ים אבל לא הפסיק לומר לי עד כמה הוא פוחד וחושש. יצאתי מהבית לכיוון האוטובוס ובאוזני מהדהדות מילותיו של אבי.

הגעתי עד רחוב ארלוזורוב בחיפה, מול ישיבת "תפארת ישראל", ואז פשוט חזרתי הביתה הנחתי את התרמיל ואמרתי "החלטתי לא לצאת לטיול".

אבי מעולם לא שכח לי את זה. הוא תמיד אמר לי: "אתה נכנעת לשיגעון שלי, אני אכנע לשיגעונות שלך" (משפט שהייתי ממליץ להורים לאמץ, כמובן במידה).

5.

מה שאבי לא יודע, שפעם אחת בודדת, בגיל 17, יצאתי לטיול בלי ידיעתו.

הייתי בישיבה גדולה והוזמנתי על ידי חבר לביתו בירושלים. זה מה שהוא ידע וזה גם מה שאני ידעתי בשלב זה.

אך כשהגעתי הוא אמר לי שיש לו חבר נוסף "טיילן אדיר" כהגדרתו, ששבילי הארץ נהירים לו כמו שבילי הרקיע.

בפעם הראשונה בחיי יצאתי לטיול ללא רשות וללא ידיעת הוריי.

יצאנו לנחל ערוגות. וממש בתחילת המסלול הודיע הטיילן האדיר כי הוא מכיר דרך שמקצרת את המסלול "דרך הנחל".

כמו שלושה שוטים ירדנו מהמסלול וכאן החל מסע ייסורים שנחרת אצלי כטראומה לכל ימי חיי.

עלינו הרים ענקיים וירדנו בקעות ושוב הרים ושוב בקעות ושום נחל לא נראה בשטח.

בשלב מסוים הודה ה"טיילן" האדיר כי משהן השתבש.

באמצע מדבר יהודה נותרנו תקועים. לא היה אז טלפון ולא פנס ולא כלום.

התחלנו לחזור וטעינו עוד יותר. היום אני יודע שהדבר שקרה לנו, הוביל למותם של מטיילים רבים, ובהם האחים ליבוביץ שהיו בסיירת מטכ"ל , אבל אז לא ידעתי אפילו כמה יש לי לפחד.

בניסי ניסים הצלחנו להגיע לנקודה מסוימת במסלול, הערב כבר רד, המימיות היו מרוקנות עוד מאחרי הצהריים, ואנחנו התחלנו לצעוד לכיוון היציאה.

הלכנו אולי שלוש שעות, צמאים ואפוסי כוחות, בלי אמצעי תאורה. נוגעים בקיר, נזהרים שלא למעוד לוואדי העמוק והמסוכן.

בסופו של דבר הגענו לחניון, ומשם עשינו דרכנו בטרמפים לכיוון ירושלים.       

6.

אני זוכר את הלילה ההוא (למרות שעברו שלושים ואחת שנה מאז). לא ישנתי. ככל הנראה סבלתי ממשהו הדומה למכת שמש. בכל הלילה עליתי בהזיותיי הרים וירדתי בקעות, ונפלתי ושוב טיפסתי כדי להתגלגל … סיוט.

אני זוכר שהעמידו לנו קנקן פטל בטעם קולה. שתיתי כוס ועוד כוס קנקן ועוד קנקן. למיטב זיכרוני גמאתי שם כמויות לא הגיוניות של פטל והזיתי הזיות של טיפוס, נפילה והתרסקות זה מה שאני זוכר מאותו הלילה. הזיות סיוטים וחביות של פטל בטעם קולה…

ברגעים אלה שאתם קוראים את הסיפור הזה, שרק בחסדו של בורא עולם לא הסתיים באסון גדול ומשולש, יש עוד מישהו שקורא. אבא שלי שיחי'. אל תקנאו בי מה אני הולך לחטוף עכשיו…  

תשאלו מה עשינו בבין הזמנים?

אז ככה. האחים שלי ישבו ולמדו בישיבת בין הזמנים וזה מה שהם עושים פחות או יותר עד היום הזה. ואילו אני, למדתי רק קצת.

אבי הקפיד שנתפלל במניין ובחיפה, המניין האחרון היה בשמונה בבוקר, כך שלישון לא היה אופציה… בזמן הרב שנותר פשוט ישבתי וקראתי ספרים. את כל הספרים שיצאו אז לאור לציבור שלנו קראתי, ועוד אנציקלופדיות שאבי עבר עליהן ואישר לקריאה. קראתי כל מה שיצא על ענייני חינוך, מאמרים, שיחות, והמון קלטות. בילדותי חרשתי את "המודיע" ואת ה"מחנה החרדי", ומגיל 17 את העיתון החדש "יתד נאמן". אני לא יכול לומר שהפסדתי המון מאיסור הטיולים של אבי.

7.

 הטור הזה, מכוון לבחורים היוצאים לבין הזמנים ולהוריהם.

יש דברים שמותר ואולי צריך לעשות אותם, אך חייבים לפחד מהם ולהיזהר מהם. אני חייב להודות שלא אסרתי על ילדיי לצאת לטיולים באופנים המותרים, אך הפחדתי אותם כהוגן. פחד בריא. פחד שיוצר זהירות.

אם כל נער, יצויד בפחד נכון, להבדיל מחרדות שאינן במקומן, נוכל לעבור אי"ה את ימי בין הזמנים בשלום, ללא הבשורות האיומות שהתרגלנו אליהן בשנים האחרונות.      

טורו של הסופר והמחנך חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'