הסנדלר שלא רצה לתת שירות ללקוחות / שמחה פשיטיק

כל אזרח במדינת ישראל נתקל בתופעה הזאת, שבשנים האחרונות התרחבה לממדים מרגיזים: מוכרים שאמורים למכור, אך תחת זאת עסוקים במסך כזה או אחר, או סתם אינם מעניקים שירות, ושוכחים את הלקוח האומלל שמולם / הסופר שמחה פשיטיק מגיש תלונה

זכריה הסנדלר ישב בכפיפות קומה על כסא הברזל החלוד. זקנו, שהחל מאפיר בעת האחרונה, כמעט ונתחב בין הפטיש ולסדן, בשעה שעסק בנעיצת מסמר משונן במנעל אשר לועו פעור היה ככפיר שואג לטרף.

"הסנדלריה שוממת היום", ממלמל זכריה תחת לשפמו. "אין לקוחות – אין פרנסה", נעצב הוא אל ליבו.

נוטל זכריה לידיו את ספר התהילים, שקומתו כטפח ורוחבו חצי טפח, ופותח בקריאה חרישית. ספר זה, ירושה הוא לו מאביו זכרונו לברכה, וזכריה נוהג להגות בו בכל עת צרה ומצוק.

ישראל, לא די להם שתפילתם נענית על אתר ובעגלא, אלא שחביבים הם ביותר לפני המקום, והוא יתברך מחשב להם שכר מחשבה טובה שחשבו ומצרפה למעשה. כך גם אצל זכריה זה, לא סיפק בידו לקרוא פרק של תהילים, וכבר ניצב עליו לקוח המבקש לקנות הימנו שרוכים לנעליו, והוא שואל וחוקר בעניינם. שיש שרוכים ארוכים וישנם קצרים, יש עבותים וישנם דקים, וכן עוד ועוד מינים וסוגים.

והנה, בעוד הקונה חוכך בדעתו ונועָץ בזכריה בשאלת בחירת השרוכים, פונה זכריה אל מכונת הכתיבה שבפינת הסנדלריה, ומתיישב על ידה בכדי לכתוב מברק. מתקתק, מוחק, מסדר את שיני המכונה ושוב כותב. מציץ בו הלקוח בתמיהה, אך נוצר פיו ומעביר על מידותיו. כעבור דקות מועטות, שב זכריה אל מקומו כבתחילה.

תוך כדי שיחתם, מושך זכריה תיבה נסתרת, ומקרבה הוא מוציא אחר כבוד ציבור של כדורים צבעוניים העשויים למשחק. הוא נוטל לידיו כדור ירקרק, ומשליכו בדייקנות אל תוך התיבה. ולאחר הירקרק בא תורו של זה הארגמני, ולאחריו התכלת, וכך הלאה. פיו מדבר, וידיו מקפצות. וייתן בו הקונה את עיניו בהשתאות מרובה, שכרוך בה אף קורטוב של זלזול. עד שתמו הכדורים.

עודם מדברים ודנים, והנה קופץ הסנדלר ורץ כצבי אל החוץ. מששב, כשאדמומיות מכסה פניו והוא מנפח בידיו על פניו, שאלו הקונה: "מה אירע? בהילות זו על שום מה?" וזכריה משיבו: "תמונה נאה באה לידי, ועז היה חשקי לשולחה לבן דודי אשר בירושלים. על כן חשתי אל הדואר, הכנסתיה אל מעטפה, ושלחתיה ירושלימה". ושוב הביט בו אותו קונה ובעיניו פליאה.

וימשיכו השניים במקחם וממכרם. ולפתע, כמו רוח שאינה מצויה, פרץ אל הסנדלריה זנוויל השמש. "זכריה! חייב אתה לשמוע הלצה טובה ששמעתיה זה עתה. כזה קוּנְץ עוד לא שמעו אוזניך", אומר זנוויל, ותוך כדי דיבור כבר משמיע הוא את ההלצה, כשזכריה עושה אוזניו כשתי אפרכסות לקבל הדברים. ושוב נחמץ סבר פניו של הלקוח.

כיוון שנרגע שזכריה הסנדלר מן השחוק שאחזו למשמע ההלצה, שבו השניים לעיין בעובי השרוכים. אלא שאז חלפה ברחוב חבורה של אנשים נרגשים. "לאן אתם, יהודים?" נחפז זכריה לשאלם, מותיר את הקונה לבד בחנותו. "אל השוק", משיבים הם בעירבוביא. "מה, לא שמעת?! שור הבר הזדמן לעירנו, ולקראת שחיטתו נאספים כולם, לחזות במחזה הנדיר הזה". שמע זכריה כך, נטש את הסנדלריה ונטפל אליהם בדרכם אל השוק.

והסנדלריה נותרה ריקה מאדם, למעט אותו הקונה העזוב. ראה זאת הקונה, והשליך בכעס את השרוכים על תיבתו של הסנדלר. "אין ברצונו של סנדלר זה למכור כלל…" רטן, תוך שהוא יוצא מן הסנדלריה. "אלך לי אל משולם הסנדלר, אולי יואיל הוא בטובו למכור לי שרוכים".

* * *

עד כאן המשל.

אז אם אתם בעלי חנויות, הקשיבו נא אל הפניה המובאת בזאת. ואם אתם בצד השני – ובעצם כל מוכר הוא גם קונה – תהא קריאתכם מעין פֶּה לתחושותיכם, ואולי על ידה תיטב הרגשת המרמור שבקרבכם.

אישית, לא נתקלתי מעולם בתופעה מעין זו, של מוכרים שאינם מוכרים. ולא בגלל שבכל מקום שבו ביקרתי היו קופאים זריזים ויעילים, אלא משום שבכל מקום שבו נוכחתי לראות שהמוכר אינו מעוניין למכור – נטלתי רגלי והסתלקתי. ברוך ה', לא חסרות חנויות בארצנו, ואם כאן לא רוצים לקחת ממני שטר כסף, תמיד יהיה מי שכן ישמח לקחתו…

אינני יועץ שיווק ולא סוכן מכירות, אבל כאשר אני מתבונן על עצמי ועל הסביבה, מזהה הנני את התסמינים שיגרמו לכל רף מכירות לצנוח כלפי מטה, עד להתרסקות. בזאת תבחנו, והמבחן הוא פשוט: אם יש מוכר בקופה, והוא מביע נכונות למכור – הרווחתם את הקניה; ואם המוכר נעלם בסבך המדפים או מקפיץ אצבעותיו על גבי מסך דיגיטלי – הפסדתם. פשוט ולא קל. זה מה שיקבע האם הלקוח יצא מחנותכם ובידו שקית עם סמל המותג, או שיזנח את מצרכיו וינטוש את החנות בידיים ריקניות.

וכל זאת, רק אם הגעתם לשלב התשלום. אולם קניות רבות נגדעות עוד בשלב הקודם, בזמן השירות. עמדתי לפני הדלפק באחת מן החנויות, וגיליתי שקיים בה כלל הקובע כי "כל דאלים גבר", ומי שקולו מפיק דציבלים גבוהים משל רעהו, הוא זה שיזכה לקבל שירות, כגון מידע על מיקומו של מוצר כלשהו. ניסיתי את כוחי. קראתי ואין עונה. נפנפתי ואין רואה. פניתי ואין מביט. כמה מביך לדבר עם מישהו, לשאול אותו משהו, ולגלות שעל אף שמבטו בוהה בי, הוא אינו שת ליבו אלי כי אם עובר אל הלקוח הבא. הלו! נהייתי שקוף? יצאתי מן החנות, ולא שבתי אליה עד עצם היום הזה. מסתבר שאף לא אשוב.

אז אם החנות בבעלותכם ואתם המוכרים בה – נסו ליישם את הנכתב. אם מדד הרווחים יזנק, לא אבקש אחוזים. די לי בכך שאחסוך עגמת נפש מיהודים רבים ומעצמי. ואם אתם מעסיקים מוכר – דאגו להחדיר בקרבו את המסר הזה. כי אנשים רוצים לתת לכם כסף. רק שבעד הכסף הזה הם מבקשים גם שירות. מגיע להם.

2 תגובות

הכתבה היא נפלאה שכולנו חוינו על עצמינו דוגמתם

אך השאלה היא: מה אנחנו עושים כשאותו נוהל חוזר על עצמו בבנק השכונתי מחכים כעשר איש אך משום מה הפקיד 1 או שניים הם "עסוקים" למדי ואינם פנויים "על הרגע" לקבל את האנשים הלחוצים כשמישהו חנה את רכבו בחוץ וכשאמא השאיר לבד התינוקות בבית והזדרזה לקפוץ לתוך הבנק להכניס או להוציא וכו' וכו' ואין מי שיגביה את קולו ולצעוק עליהם "בושה" חוצפה" כי אין אחד רוצה להסתבך עם הבנק שלמחרת יכולים לנקום בו וכולם עומדים כמו כבשים מול הרועה

יום אחד נכנסתי לבנק כדי לקבל איזשהו ציק שחזר. ולפי החשבון של המספרים הייתי אמור להמתין 3 דקות. והנה עובר 5 דקות ובדלפק יושב הפקיד לבד… והמספרים לא מסתובבים ניגשתי בעדינות לפקיד. והבהרתי לו אולי הוא לא שם לב אבל אני מחכה 5 דקות ואינני רואה שנותנים שירות למישהו. והפקיד לא מתייחס . לאחר כמה דקות אני מנסה לגשת שוב אך הצעקות של הפקיד נתן לי להבין שהוא ועוד איך ראה אותי. תשמע אני יודע שאתה מחכה וכשיגיע התור שלך תקבל שירות… לאחר המתנה של 15 דקות המספר מתחלף ושהתור שלי הגיע בשעטו"מ. לאחר קבלת שירות של 25 שניות הוא מתחיל להציע באדיבות נפלאה מוצרים של הבנק כרטיסי אשראי וכו'… את ההמשך אני לא צריך לכתוב…..

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן