כולנו גדלנו על ההיסטוריה היהודית המפוארת, ומנגד, רוויית הדם. מי מאתנו לא שמע בילדותו ובנערותו סיפורים מעוררי השראה על אבותינו, רבותינו, וגדולי הדורות. ההיסטוריה היהודית היא ייחודית במינה, ומעגל השנה היהודי סובב את האירועים הגדולים שקרו בעבר הקרוב והרחוק. החל מבריאת העולם, יציאת מצרים, תקופת הנביאים וזמן הבית, עד לזוועות ת"ח ות"ט, השואה, לידת החסידות, ולהבדיל ההשכלה וכת ש"ץ. נוסף על כך, יש לכולנו גאווה מיוחדת במינה באילן היוחסין שלנו, שהצמיחה שורשים לפני כארבעת אלפים שנה, וממשיכה לגדול ולפרוח לתפארת בית ישראל. מהאבות הקדושים עד לאחרוני גדולי הדורות, צומחת שושלת הזהב עד לימינו אנו.
כמי שחיים בבועה מבורכת, אנו לא מבינים את גודל ההישג, את עומק הפער וההבדל בינינו לבין העולם החיצוני. כשתופסים שיחה חטופה עם איש שלא גדל כמונו, מבינים את גודל ועומק היתרון.
אם נדבר עם אדם מהעולם הכללי בענייני ההיסטוריה, הוא בדרך כלל יסתכל עליך עם עין המרמז שהנך אדם שאינו מן היישוב. למי אכפת מי היה סבא שלך, מי היו הדורות הקודמים, מה קרה להם ומה הם קורות חייהם. מה זה מוסיף לחיים שלי, מה יש לי מזה שסבא שלי היה רב. כמה שאיש שיחך יהיה יותר איש העולם הגדול וליברל, כך פחות יעניין אותו עניינים אלה, ויותר יעסיק אותו העניינים העכשוויים, חיי היום יום, האינדיבידואל וזכויותיו, ועסקיו חובקי העולם.
יש צדק בדבריהם, לשיטתם העקומה שהעיקר הוא החומריות בחיים. היסטוריה ידועה כמקצוע מעצבן. צריכים חוש מיוחד וחיבה יתירה כדי לאהוב היסטוריה. אמנם, לנו יש במקצוע הזה עניין מיוחד, ויש לו ייעוד חשוב ביותר. כשבנינו מדברים בפאתוס על היהודים בעת האינקוויזיציה שמסרו נפשם על קדושת השם, על הפריץ בכפר שהשליך את מושקה לבור, על הצדיק שעף עם סוסיו בקפיצת הדרך, יש בסיפור הדברים וברגשות הנלוות אליו, תפקיד הראוי לתשומת לב מיוחדת. בנוסף לתפקיד הרגיל של החדרת האמונה. בדיבורים אלה ובסיפורי צדיקים, נמצא עומק שלא שמים לב אליה. הידיעה שפעם חיו בצורה מסוימת, בפשטות ובשמחה באידישקייט מתפרצת, ושאנו ממשיכים את דרכה המפוארת ושושלת הזהב, גורמת לאדם להרגיש שייכות לדבר גדול ונעלה ממנו. שהעולם לא מתחיל עם אובמה, ומסתיים בטראמפ.
רבים האנשים מהדור הקודם, שחיו בתחושת שליחות דחופה ומתמדת, להקים מחדש את עולם התורה שנהרס בשואה. כל חייהם הוקדשו למטרה זו, וזאת הייתה תכלית חייהם. בלי תחושה זו, הרגשת הדחיפות ושמיעת פעמי ההיסטוריה, ספק רב אם העולם שאנו מכירים כיום היה נראה כך. הנוסטלגיה וההתרפקות על הדור הקודם, הגם שהסתירו – בצדק – ולא דיברו על תופעות מסוימות שהיו אז, הן שגרמו להם להתאמץ ולבנות את עולמם מחדש.
סיפר פעם יהודי יקר, שבצעירותו היה לו שעות קשות וניסיונות מרים, אחרי שהיתה היסחפות עזה לכיוון היציאה מהדת. מה גרם לו להישאר בכל זאת יהודי כשר, ולהתגבר על הכול? הוא שמע בצעירותו אימרה בשם הרה"ק ר' אלימלך מליז'נסק זי"ע, שהכוונה ב'חבלי משיח' היא, שבעקבתא דמשיחא הקב"ה ייקח כביכול חבל ארוך, וכל היהודים יחזיקו בו, והקב"ה ינענע את החבל בחוזקה, ומי שיזכה ולא ייפול ממנו, יזכה לקבל פני משיח צדקנו. בנוסף, מאמרי חז"ל שניבאו שבאחרית הימים יראי השם יימאסו, ויהיה דור שכולו חייב, ייתי ולא אחמיניה, ודברי ה'חסד לאברהם' שבכל העולם יישארו רק אלפים בודדים שלא יכרעו לבעל לפני ביאת משיח, דברים אלה החזיקו אותו בזמנים הקשים, במוחין דקטנות, כשראה איך שרוב חבריו וידידיו הפנו עורף לדת. הוא לא רצה שדברי חז"ל הנ"ל ייאמרו עליו למפרע. הוא רצה להישאר חלק מהדבר הגדול והמתמשך. מההיסטוריה הכבירה של עם ישראל. רבותינו בעיניהם הצופות למרחוק, סיפרו לנו דברים אלה, כדי שברגעים קשים נזכור שכל מה שאנו עוברים הם ידעו שיקרו, ועל זה פחדו פחד, שלא תישכח מפי זרעו.
אחת ההוכחות החזקות ביותר לצדקת דרכנו, היא ההמשכיות הנדירה של עם ישראל במתכונתו התורנית בלבד, במשך אלפי דורות. עמים קמו ונפלו, תנועות עלו בקול רעש גדול, וירדו ממפת ההיסטוריה במהירות. אף התנועות שפרשו מהיהדות המסורתית, דוגמת הצדוקים, הקראים, הש"צניקים, המשכילים ודומיהם, נעלמו מעל פני האדמה. רק אנו נשארנו לפליטה. ואף גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם. הבטחת ר' שמעון הינה גם נחמה פורתא כשיש סחף אדיר מחוץ לתיבת נוח. דידן נצח.
על כן, חובה גדולה מוטלת עלינו להחדיר בבנינו פיסות היסטוריה באופן נרחב. מצוות סיפור יציאת מצרים, בנוסף להחדרת האמונה בא-ל אחד, הוא סיפור המשכיותו וסוד קיומו של עם ישראל. רבים הן המצוות בהן הצטווינו זכר ליציאת מצרים. הזיכרון הינו נדבך חשוב ביותר במצוות התורה. זכור אל תשכח. כי אם אנו נשכח ולא נספר, לא יישאר זיכרון ח"ו, הס מלהזכיר.
מעניין ונכון מאוד! יישר כוח!
השקפות טובות נראה שגדלת במקום טוב, חושב עמוק מחכה לעוד ,יישר כוח!