לרגל הוצאת הספר 'צדיק סופית', ספרו החדש של הסופר שמחה פשיטיק, הוא מגיש בפני הקוראים טעימה מתוך הספר, תקציר של סיפור מלא רגש ומסר, אחד מני רבים, שמופיע בגרסה מלאה בספר עצמו. לגרסה המלאה ולעוד סיפורי איכות – רוצו לחנויות...

משפחה גדושת ילדים יש לו לקלונימוס, והללו מגדישים את סאת הנחת שבאסמו. תריסר צאצאים אינם דבר של מה-בכך, וידיו של קלונימוס מלאות בעשייה למען התריסר המגוון. עליו לדאוג להאכיל פיות קטנטניו בלחם מְרוח גבינה, להשקות תינוקיו בתחליפי חלב למיניהם, ולנענע עריסותיהם באישון ליל. בגזרת הבוגרים יותר, מוטל עליו להשגיח על לימודי הילדים והישגיהם, ולמלא חובת תשלומי שכר לימודם ללא פיגור ואיחור. אף באגף בחוריו רבה היגיעה, למען לא ילינו עליהם המופקדים על מלאכת החינוך ותהי דעתם נוחה מהם.

הכל-הכל קיבל על עצמו קלונימוס בלא שמץ של טרוניה כזו או שאינה כזו. ברוך השם, כולם בריאים ושלמים. ברם, עב אחד מעובה ומעט שחרחר ריחף בשמי חייו, מכהה קמעא את אור השמש ומקהה את חמימותה החייכנית. יהודל'ה הגדול שבבניו, עליו היתה גאוותו, היה עומד כשיבולת שהגיע זמן קצירתה ואין איש נוטל לידיו מגל וקוצרה. כך הוא יהודל'ה, יושב ומצפה להיקטף מכרם ענבי הגפן ולהשתדך בכרם דומה. ואין בוצר.

היה קלונימוס שופך שיח בתפילה ובדמעה על בנו, וצקון לחשו היה נדבב בכל הזדמנות: ערבי ראשי חודשים, יארצייט של ההוא וההוא, ובכל הימים המסוגלים לסגולות. ואם בסגולות עסקינן, לא מן הנמנע שנזכיר את פעולותיו: שתיית יינות מבורכים, פקידת קברי צדיקים, והתכנסות חשאית בבתי מקובלים. כל אפשרות – נעשתה, כל תפילה – נתפללה, אך ישועה – אין.

קלונימוס דידן לא הטיח חס וחלילה דברים כלפי מעלה, אך פחתה התלהבותו מכל אותן תפילות והחל אף לפקפק מעט ביעילותן. על אף שהאמין וידע שהכל מלמעלה, וכי רק בתפילות ניתן לפעול ולקרב את קץ הישועה, הצטנן להט חשקו בתפילה. אמר קלונימוס אל ליבו: הלא מספר תפילותי כמעט ולא ניתן להימנות, ולמרות כל זאת יהודל'ה אינו מוצא את זיווגו. מה יהא עליו?

כך חלפה לה עוד שנה.

***

הבן השלושה-עשר, אשר נולד לקלונימוס במזל טוב ובלי עין רעה, היה בכיין. מאי משמע בכיין? אותו התינוק נוהג היה לצווח בקולו הצייצני, כל אימת שנגזר עליו לשוב לעריסתו לשינה קצרה או ארוכה. הינוקא הזעיר היה דורש ללא מילים – ועם המון בכיות – שיישאוהו על כפיים כאשר יישא האומן. רק כעבור דקות ארוכות ורבעי שעות של החזקות שכאלו, היה התינוק הקט צולל אל שנתו.

אמרו הורי קלונימוס: "פינוק יתר אנו רואים כאן, לא יותר מכך"; טענו אחי קלונימוס: "לא כך לימדונו אבותינו, אימהותינו וסבתותינו לנהוג"; גיחכו סבתותיו בינן לבינן: "ראיתם דרדק זה, אשר נוטל את הוריו ונוהג בהם כיריעה ביד הרוקם. ברצותו מקימם, ברצותו מעקם גבם, ברצותו מתיש כוחם וברצותו מקצר שנתם. אַח, הדור הצעיר…"

אך קלונימוס, שניסיון רב שנים לו בגידול ילדים, התעלם מכל אותם קולות ואמירות. פנה קלונימוס ונועץ ב"מֵייבִין" בנושא, אשר תעודותיו תלויות לו בחדרו ומכסות את מרבית קירותיו. בהתחשב במכלול העובדות ופרטי המעשה, יעץ לו הלה להשכיב את הילדון במיטתו ולפרוש מן החדר. "ילד בגיל הזה צריך להירדם לבד. אין שום סיבה שתצטרך להרדים אותו על הידיים. הוא יבכה דקה, שתי דקות, חמש – גג, אבל בסוף יירדם. אל דאגה, הוא לא יבכה לעולם. יום-יומיים ככה, ואחרי זה תוכל לשכוח מהבכיות", כה היו דבריו.

בלילה שאחרי, עת הגיעה שעת ההשכבה, פנה קלונימוס ליישם את העצה שקיבל אמש. נטל לידיו את הזאטוט והניחו בחמלה רבה במיטתו המיועדת לו. הלה התנגד כמובן לרעיון, והחל מצפצף בקולות רמים כאות מחאה. קלונימוס, נאמן להוראה היעוצה, גבר על רגש האבהות הטבעי ויצא מן החדר.

היללות שנשמעו בדקות שלאחר מכן, המיסו את ליבו של קלונימוס טיפין טיפין. הוא חש כיצד כל יבבה מקרבת את רגע השבירה שלו. כעבור דקה נוספת של בכי, החליט קלונימוס להיכנע. 'אני לא מסוגל לסבול את זה יותר. הלב שלי לא עומד בזה. אם הוא מתחיל לבכות עוד פעם אחת – אני ניגש אליו', החליט. הוא המתין ליפחה הבאה, אולם זו לא הגיעה. התינוק נרדם. 'חבל בשבילו. אם הוא היה בוכה עוד פעם אחת הייתי מוציא אותו. עכשיו הוא הפסיד. טוב שלא נשברתי', סיכם לעצמו.

ולפתע, כמו ברק מסנוור המכה בשבריר שנייה, זהרה בקרב תודעתו מחשבה. 'מי יודע, קלונימוס?' לחש לו קול פנימי. 'אולי גם אתה צריך לבכות רק עוד פעם אחת, להתפלל עוד תפילה אחת, בשביל להיוושע? כל דמעה שלך מקרבת כנראה את ישועה, אז חבל להפסיק בדיוק ברגע האחרון. עוד דמעה אחת קלונימוס, רק עוד דמעה אחת…"