פרופסור שלמה בן עמי, מבכירי מחנה השלום בארץ ומי שכיהן כשר חוץ בוועידת קמפ דייויד, שובר שתיקה ארוכה ומצהיר: "גם אם רבין לא היה נרצח - לא היה שלום. הפלסטינים כשלו, הם נמצאים בפשיטת רגל" • ועל מה הוא מפרגן לנתניהו?

"הממשלה תמיד יכולה לנסות לחדש את המו"מ, אבל התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת בפשיטת רגל, אובדן דרך מוחלט…הפלסטינים מתקשים לקבל הכרעות היסטוריות על סיום הסכסוך": דברים ברוח זו נשמעו בשנים האחרונות פעמים רבות מדוברים שונים, אולם כשהם יוצאים מפיו של פרופסור שלמה בן עמי, אחד מאנשי השמאל המובהקים בתולדות הפוליטיקה הישראלית ומי שכיהן כשר חוץ בשלהי ממשלת ברק, הם מפתיעים במיוחד .

בן עמי שמר על שתיקה בשנים האחרונות, אך בערב ראש השנה האחרון הוא העניק ראיון נרחה ל'מעריב' שבו הוא דיבר בגלוי על ההתפכחות שלו מפתרון שתי המדינות והמסתעף. "האמנתי בזמנו במתווה שהציע הנשיא קלינטון. ישראל לא אמורה להסכים מעבר לאותו מתווה, הפלסטינים דחו אותו, וזו בכייה לדורות מבחינתם. אין ממשלה בישראל, בעתיד הפוליטי הנראה לעין, שיכולה להגיע למתווה כזה. תנועות לאומיות צריכות לקבל הכרעות גם כשהן לא מושלמות. הפלסטינים כשלו והובילו אותנו ביחד איתם לחור השחור שבו אנחנו נמצאים".

לטענתו, האיש היחיד שיכל להעביר הסכם שלום בקרב הפלסטינים הוא יאסר עראפת."זו הטרגדיה הנוראית שלהם ושלנו. הוא היחיד שחתימה שלו על הסכם הייתה יכולה להיחשב לגיטימית אפילו בעיני חמאס. האדם הזה לא רצה לחתום והוא לא קיים יותר. שם מתחילה ההידרדרות של התנועה שהיום היא מפולגת. בראשה מנהיג שלזכותו אפשר לומר שניסה את הדרך הדיפלומטית, אבל הוא לא בדיוק פופולרי. היום התנועה צריכה להמציא את עצמה מחדש. אין הבנה על הדרך וגם אין אמון בפתרון שתי המדינות.

אם תעשה סקר אצל הישראלים תמצא שהרוב בעד פתרון שתי מדינות, אפילו בגבולות 67'. ייתכן כי גם אצל הפלסטינים תקבל רוב, אבל זו תמיכה שאין לה משמעות. לא תמיכה שמביאה אותם לצאת לרחוב ולצעוק. בשעת האמת שני הצדדים רואים קושי גדול לבצע הבקעה. בעיני הפתרון הוא ההצלה של הפרויקט הציוני, כי בלעדיו זו מדינה דו–לאומית. אבל הפתרון לא מספיק אטרקטיבי לשני הצדדים.

ונניח שיש פתרון? אנחנו סובלים מעודף היסטוריה ועוני בגיאוגרפיה. בקושי אפשר לקיים כאן מדינה אחת, שלא לדבר על שתיים. תסתכל מהזווית הישראלית למה זה לא אטרקטיבי. זה פלוס מינוס לחזור לגבולות 67' ובתנאים של היום זו רעידת אדמה פוליטית, כי זה יחייב תנועה דמוגרפית כזו או אחרת. מאמץ טיטאני. אנשים שזורקים את הססמה ‘סוף לכיבוש' לא יודעים על מה הם מדברים. עסק מורכב, מסובך, שמחייב הנדסה דיפלומטית, סיוע בקנה מידה גדול בשיקום הפליטים ברחבי העולם הערבי, ואותנו להתנתקות מהשטחים ולא רק מההתנחלויות. יש ענפים רחבים של מוסדות ישראליים שנמצאים שם, משרד הביטחון, התשתיות. עולם ומלואו".

עוד מדבריו של בן עמי בראיון: "סוף לכיבוש זו ססמה חסרת תוכן, סתם זורקים אותה. החלטת מועצת הביטחון 425 אומרת שישראל תיסוג מלבנון. היא לא תבעה מהצדדים מו"מ. החלטה 242, שהיא הבסיס לתהליך השלום, אומרת שישראל צריכה לסגת לגבולות בטוחים ומוסכמים. זו הזמנה למו"מ. היו ממשלות שלא הלכו למו"מ עם כוונות, אבל היו כמה שכן ולא הגיעו להסכם. יש הוגה דעות פלסטיני, יזיד סאיע, איש מרשים, פרופסור באוניברסיטת קיימברידג', שבזמן האינתיפאדה השנייה כתב מאמר מבריק: ‘ערפאת: אנטומיה של מרידה'. הוא כתב שדינה של האינתיפאדה להיכשל, כי אין לה מטרה בת השגה. הרי מה רוצים מהישראלים? מקסימום תחזיר אותם לדיונים ושוב יתווכחו על הר הבית. אז אם מתווה קלינטון הוא סוף הכיבוש, בסדר, יש סוף לכיבוש".

למה פתרון שתי המדינות לא אטרקטיבי מבחינת הפלסטינים? "זה ייגמר מבחינתם במיני מדינה, סנדוויץ' בין מדינות שלא ידועות באהבת יתר אליהם. המדינה הפלסטינית לא תקבל את הפתרון שחלמה עליו בנושא זכות השיבה, ולכן עלולה להיות בלתי לגיטימית בעיני הפלסטינים בעצמם. לצערי יש שם גם התמכרות לתרומות בינלאומיות. אנחנו נמצאים ברחוב ללא מוצא".

בן עמי מתעקש להאיר באור אחר את עמדותיו ופועלו של רה"מ המנוח יצחק רבין: "ממשלת רבין לא עמדה במבחן הסדר הקבע, אלא הסדר ביניים שזה עולם שונה לחלוטין. אני לא מאלה שקונים את הטענה שתהליך השלום מת עם הירצחו של רבין. אני מסופק אם במו"מ לגבי הסדר קבע הוא היה מגיע למרחקים שאנחנו ואולמרט הגענו. יש לי ספק אם קלט מה זה אומר ולאן זה אמור להגיע. חלוקת ירושלים, חזרה לגבולות 67'. אני זוכר שלאה אמרה שאם בעלה היה יודע לאן הגענו עם התהליך, הוא היה מתהפך בקברו. הרי הוא הגיע לנושא הפלסטיני כתוצאה מכישלון המו"מ עם סוריה. אם היה מצליח שם, אני לא חושב שהיה עושה את אוסלו. ובהסכם אוסלו, במידה רבה, פוזרו המוקשים שבבוא הזמן פוצצו את התהליך".

"הסכם אוסלו נעשה כדי לעקוף מו"מ שהתנהל בוושינגטון עם מנהיגי השטחים שביקשו את סיום הכיבוש ומדינה פלסטינית. רבין ופרס לא היו בנויים לזה וגם חשבו שהעם לא בנוי לקפיצה ההיסטורית. הם הגיעו באוסלו להסכם עם ערפאת שמחזיר לו את עזה ויריחו ומשאיר חמישה נושאים, בהם ירושלים, ההתנחלויות, הביטחון והפליטים, שעליהם נדבר בעתיד. ערפאת היה חותם על הסכם שאפילו לא מזכיר הגדרה עצמית? לדעתי הסכם אוסלו עניין את ערפאת כשלג דאשתקד. אתפלא אם בכלל קרא אותו".

בן עמי, שכיהן כאמור בתפקיד שר החוץ בועידת קמפ דייויד, משחזר: "פרס, גם ארבע שנים אחרי, התנגד למדינה פלסטינית. תמיד שאל: ‘בשביל מה צריך?'. רבין דיבר על משהו שהוא פחות ממדינה. כשבאנו למו"מ על הסדר הקבע, ראינו את הרפרנס בהסכם אוסלו. שם לא הייתה דוקטרינה לגבי הסדר קבע. אי–הבהירות גרמה לצדדים לקבוע עובדות מוגמרות כדי להשפיע על אופי ההסדר בעתיד. הישראלים באמצעות בניית ההתנחלויות והפלסטינים באמצעות טרור. יצרת את מה שקיסינג'ר אהב להגדיר ‘אי–בהירות קונסטרוקטיבית'. באנו למו"מ על הסדר הקבע בהנחה שאנחנו הולכים לפתור את הבעיות של 67' בפשרה. הם באו במטרה לפתור את 67', אבל גם את 48', שאלת הפליטים וכיוצא בזה. לכן מתווה קלינטון הוא לדעתי הגבול הקיצוני ביותר שממשלה בישראל יכולה להגיע אליו, ולא הצלחנו. ערפאת דחף את כולם לתהום ואפילו לא שכנע אותו שבצד השני שרון עומד להתמנות לראש ממשלה".

שינית את הדעה הפוליטית במשך השנים? "עדיין שמאל אבל יש לי קריאה אחרת של התנועה הלאומית הפלסטינית. יהיה נכון לישראל להתנתק ולאפשר הקמת מדינה לצדנו, אבל שיניתי את שאלת חלוקת האחריות. חלק לא מבוטל נופל על ההנהגה הפלסטינית, שלא ידעה לקבל הכרעות.".

בהמשך הראיון מבקר בן עמי בחריפות את נתניהו, מאשים אותו בפופוליזם, שחיתות ופלגנות. למרות זאת הוא אומר: "אי אפשר להתעלם מהישגי מדיניות החוץ. בזמננו המדיניות הייתה שבויה של הסוגיה הפלסטינית. לאן שלא הלכת, זה עלה. מדיניות החוץ קיבלה בשנים האחרונות מרחב תמרון. באפריקה ביבי עשה הבקעה ראויה להערכה. גם יפן, סין, הודו – אלה היו בחוד חנית האופוזיציה לישראל. היום ישראל היא ספקית הטכנולוגיה הצבאית מספר 2 בהודו, שהיא שוק אדיר".