פרודיה של סיפור / אברומי נויבירט

■ פרולוג
"אתה כותב זוועה", הוא רמז לי בעדינות. "זה הכל?!" נאנחתי בהקלה. "ואני כבר חששתי שאתה פשוט מדלג על העמוד הזה ומתעלם מקיומו" אמרתי בנימה מוחמאת. "בדיוק על המשבצת הזו אני יושב בעיתון. לספק צורך מסויים לפלח הזוי של קוראים סהרוריים הצמאים לסגנון כתיבה סוריאליטי ומזעזע".

"תביא לנו איזה סיפור אקטואלי לחג" זרק הצעה. "לשם שינוי אל תהיה מקובע לזירה אחת. תן לזה להתפרס על כמה מוקדים, תוסיף עליו אוירת מסתורין משהו. שיכיל גם אלמנט מיסטי עם נגיעה בדיונית. דילוג היסטורי והתפתחות חוצה יבשות ומגזרים.

"אתה יודע מה? סגור!" הרמתי את הכפפה ואזרתי כגבר חלצי להמציא מעשיה שסביר להניח התרחשה בעבר או תתרחש אי פעם בעתיד, העיקר שתענה על רמת הציפיות שנערמה על שולחני. ישולבו בה עורמה, מורכבות, פער הסטורי, יהדות, מרחבים, משחקי לשון, מעוף, דמיון, קצת אקזוטיקה הזייתית, ונגיעה קלה של אי־שפיות זמנית. כל זה בכתיבה זורמת ובשפה קולחת. הרי היא לפניכם:

■ אקטואליה חוצת מגזרים ועדות
זה כבר כמה ימים שאיצ'ה עויזר חממאביצקי, הגבאי הקשיש של קהילת איבן־אל־זעכציק מסתובב מודאג עד עמקי חריצי פניו ותלמי מצחו. וזאת על שום הסוכה המזדקנת בחצר השטיבל שנעשתה צרה מהכיל את רוב מניין ובנין אנ"ש דק"ק זעכציק המעטירה.

כשהביט בצהרי ערב חג על הסוכה שהוקמה בחצר בית המדרש, נתקדרו פניו ויאנח אנחה השוברת גופים למחצאם ודיקטים מתפוררים בשלמותם, וימלמל לעצמו 'הכיצד יצליחו להשתחל בני הקהילה שהתפתחה בלעה"ר – לסוכה זו הזעירה במידותיה'. עוד הוא מדבר ולהוותו הבחין בהלל ובאיסר – שנים מיקירי הקהילה ומאסרטיביה, שנודעו בהיותם אנשי מעשה – כשהם הולכים לתומם ומשיחים האחד באוזני חבירו:

■ משחקי לשון
"אתה שומע?" פנה הלל המכונה לולב על שם גובהו המיתמר כארובה מעליית גג – אל איסר המכונה עסרוג על שום מבנה גופו המוצק, "אני בבעיה רצינית. הסוכה הזקנה שנבנתה בחצר השטיבל לתועלת כל בני החבריה נמוכה מידי בעבורי ובהיכנסי בה הריני בוקע ועולה. רגלי יורדות אלי ארץ וראשי מגיע השמימה ולמרבה הפלא אין מלאכים עולים ויורדים בי". "ואצלי הבעיה רוחבית" השיב לו איסר. "הסוכה צרה מלהכיל אותי על תלת מימדי, ובהיכנסי לשם הריני מרגיש כעכבר שנלכד בקופסת טבאק ללא חתול בסביבה שיבוא לחלצני. ולא ידעו השנים לשית עצה בנפשם, ע"כ החליטו קודם כל לפנות את גיבוב החפצים שנערמו על השולחן שלמרגלות הסוכה.

■ סוריאליזם ומעוף
תפס הלל בטליתו שנשארה זרוקה מאז יוהכ"פ על מנת לקפלה, וכדי שתשרה עליו רוח הצלילות ויישוב הדעת – אחז בכינורו שכמו הופיע משום מקום וינגן את היצירה יוי-יוי-יוימם, ותשוב אליו רוחו ופניו לא היו לא עוד. ראה איסר כי טוב ויסגור גם הוא את כריכת מחזור יום הכיפורים שנותרה שם פתוחה מאז הטסטר־צ'ויס של מוצאי הצום ויטול בידו החצוצרה שנותרה כעדות אילמת לעצרת שהתקיימה שם בצום גדליה, עת תקעו בשופרות והריעו בחצוצרות, וינשוף איסר לתוכה אויר מלוא ריאותיו, ואחרי שנתחרשו מחצית מבאי המקום חש הוא כי כוחותיו שבים אליו וכי מוחו צלול מתמיד.

ומפינתו בה הצטנף, השקיף איצ'ה־עויזר הגבאי לראות מה יעשו השנים. כי זאת ידע שברנשים אלה כשישלחו ידיהם בענין כלשהוא הרי מובטח שהדברים יזוזו. הגם שלא ניתן לדעת היאך, הלנו אם לצרנו.

■ פערים הסטוריים ומדע בדיוני
ויפנו הלל ואיסר לטפל בבעייתם המשותפת ויפסעו – כיודעים את אשר לפניהם – לעבר חדר התחזוקה הצדדי. ויהי בהגיעם לפתח וימצאוהו נעול על מסגר חלוד ובריח מיושן, ויגשו לשבור הדלת. ויאזרו מתניהם ויאמצו שריריהם ויוציאו משם מפוח ישן שהוברח מגבולות מדינת אוסטריה שעה קלה לפני סיפוחה לגרמניה באנשלוס הידוע לשמצה. וישאוהו השנים ויחברוהו לדופן הדרומית של הסוכה. ובהינתן האות זינק איסר ומשמניו על ארכובת המפוח שהתעורר לחיים בקול רעש גדול. ואחרי שתי דקות של זרימת אויר, קמה גם ניצבה הסוכה כפולה ומכופלת בגודלה. דא עקא ששכחו להפסיק את פעולת המכונה והנה ניתק צינור האויר ויפיח על פניו המקשישות של איצ'ה־עויזר מלוא הקומפרסור רוח סער וסופה ויפול על פניו איצ'ה־עויזר חממאביצקי ויוטח ארצה, וינתר בבהלה ויזנק ממיטתו שטוף זיעה והנה חלום.

■ הסתעפות גיאוגרפית
ולבנתיים, הרחק הרחק משם, כלומר, בדוכן ארבעת המינים שממול בנין מוסדות ק"ק איבן־אל־זעכציג, עמד געצ'ל נערווביסקי ובחן את האתרוג האלף במספר והיה קרוב להתמוטטות פיזית ומנטלית היות ובחשבון פשוט הבין שבאין לו עדיין אתרוג ראוי לשמו, הרי שאת הלולב ימצא רק במוצאי שמיני עצרת. אך כיון ששמע את תקיעת החצוצרה של איסר, ואת רעש המפוח שהתפרץ על פרצופו של איצ'ה־עויזר, הבין שכל זה לא היה ולא נברא וכי רק חזיון תעתועים הוא. וילך שפוף לביתו וימצא שם ארבעה מינים מהודרים שופרא דשופרא שבחר בעבורו יקותיאל סוחר הד' מינים תמורת מחיר מפולפל.

■ אחרית דבר
וילך געצ'ל ויעלה על הכתב את כל הדברים האלה אשר הראוהו בחזיון, וידבק את יריעת הקלף על הקיר החיצוני של ביהמ"ד דק"ק זעכציג, ויהי הדבר לפלא, וילחשו כולם איש על אזני רעהו "מי כתב את השטויות האלה" וימשיכו כך הלוך וקרוא עד שהגיעו חבריהם ממערכת העיתון, ויאמרו לי הקטן "רבינו, הגיע זמן סגירת העיתון לדפוס".

■ שורת מסר
הנייר סובל. מאוד סובל. אך בדיוק לזה הוא נועד.

הטור התפרסם בעיתון בקהילה