כשהתחבורה הציבורית הופכת להסעה פרטית / שמחה פשיטיק

את הטור הבא אני לא יודע למי אני מפנה.

אולי לחברות התחבורה הציבורית; אולי לחברות התחבורה הפרטיות; אולי למנהלי מוסדות כבתי ספר, תלמודי תורה וסמינרים; אולי לתלמידי אותם מוסדות דלעיל; אולי להוריהם של אותם תלמידי המוסדות הנ"ל; ואולי – לנו, האנשים הרגילים. האנשים שמשתמשים בתחבורה הציבורית העירונית, ונאלצים להתמודד עם עומס יתר.

אני מדבר על שעות החזרה מהלימודים. מאות – אם לא אלפי – תלמידים ותלמידות, בגילאי 6-18, גודשים את היציאות ממוסדותיהם, ואצים רצים אל תחנת האוטובוס הסמוכה. שם, יחד עם כמה חסרי מזל שהזדמנו עם אותם תלמידים לפונדק אחד, הם מצטופפים תחת גג התחנה. הצהלה רבה, וזו רק ההתחלה.

תלמידים, בכל גיל, כאשר הם מסיימים יום לימודים, הם מלאי אנרגיה כפחית בלו, אקסל, או רדבול (שלא תגידו שיש כאן פרסומת סמויה לחברה מסוימת). הם רועשים, הם קופצניים, הם חסרי סבלנות. והאוטובוס המתמהמה מגביר את כל אלו התכונות. אז הילדון – במקרה של תלמוד תורה – מחפש לו תעסוקה. הוא מקפץ על הספסלים, מטפס על התחנה עצמה, משם מזנק היישר על קדקודו של קשיש רועד, ובקיצור – עושה שמח. לעצמו. לשאר עומדי התחנה התמימים – הוא גורם את ההיפך משמחה.

ואז האוטובוס מופיע סוף כל סוף. לפני שנתפנה לעסוק בהמשך, נביא עדכון ממצב הממתינים בתחנה: שלושים ושניים ילדים המזמזמים כלהקת דבורים רגזנית, קשיש אחד רועד בעל מגבעת מעוכה, אמא האוחזת לפניה עגלת תינוק, שני אברכי כולל סתמיים, ועוד כמה תושבים נטולי הגדרה. כל הכבודה הנזכרת, מנסה כוחה בעלייה מסודרת אל האוטובוס המחניק. סבורני שאין צורך לתאר כיצד נראית העלייה, שמזכירה יותר את העלייה השניה מתימן, מאשר עליית ה'שלישי' בבית כנסת שכונתי.

ובאוטובוס פנימה – שישו ושמחו. מקומות ישיבה – הס מלהזכיר. תלמידי כיתה ה'2 וחצי מכיתה ז'1 השתחלו ראשונים ותפסו כמובן את המושבים שעוד נותרו פנויים. ורק הקשיש, שגער בנער צעיר על חוסר החינוך שלו, זכה לשבת על כיסא של ממש. היתר – נאלצו לעמוד משך כל הנסיעה. ולא זו בלבד שעמדו, אלא שגם קיבלו על ראשם מטח ילקוטים, מטוסי נייר, יריקות, דחיפות מכאן ומשם, וצעקות מחרישות אוזניים, עד שאפילו הזקן עם מכשיר השמיעה – ביקש מהם בתקיפות שיסכרו פיהם.

מה אני בא לומר? יש הרבה מוסדות לימוד שלא מארגנים לתלמידיהם הסעות פרטיות, מה שגורם לתרחיש דלעיל להתרחש. וזו שערוריה. זה מעצבן, זה מתסכל, זה גורם לאנשים סבל. אני מכיר אישית אנשים שמעדיפים ללכת ברגל הליכה של ארבעים דקות, מאשר לנסוע חצי מהזמן הזה באוטובוס עם ארבעים ילד.

יש גם מוסדות שכן מסדרים הסעות, אך בדרך כלל הן יקרות יותר מאשר התחבורה הציבורית. כי לתלמידים עד גיל 18 יש הנחה של 50% בתחבורה הציבורית, ואילו בחברות הנסיעות הפרטיות – לא מתחשבים בגיל הנוסע. ושוב אנו באים למצב הנזכר. מלבד בעיית הצפיפות, ישנה גם בעיית צניעות חמורה. וכבר נדרשו לעניין מספר סמינרים אשר קבעו נמרצות כי אין לתלמידות לנסוע באוטובוסים צפופים. מהם ילמדו וכן יעשו.

אז מה צריך לעשות? או שמשרד התחבורה יסבסד נסיעות לתלמידים עד גיל 18 בחברות הפרטיות, או שהעירייה תעשה זאת, או שמנהלי המוסדות יסבסדו את הנסיעות מאיפשהו, או שההורים ישלמו קצת יותר, או שהתלמידים ילכו רגלית.

אבל אנחנו, האנשים הרגילים? אנחנו לא צריכים לסבול!