ביום-יום וגם ביומיים-יומיים, ניצב לו שמולי מאחורי הדלפק, ידו האחת מונחת על הקופה הרושמת, ואילו היד הנותרת לפליטה מניחה את שקיותיהם של הלקוחות על המשקל. תיאום מלא שורר בין השתיים, מה ששוקלת זו, רושמת זו. מוכר זריז הוא, שמולי, ועל כן נושא הוא חן בעיני הכל; מעסיקו מרוצה מהספקו ותפוקתו המגדישה כיס וארנק, והקונים מרוצים ממהירות עבודתו מקצרת התורים ומחישת היציאה. כך בכל ימות השנה.
בחג החנוכה, ואף שלושים יום קודם לו, אורזות ידיו של שמולי סופגניות תפוחות ומתפיחות, משומנות ומשמינות, ממולאות בריבה של תותים או בריבה של חלב, מאובקות באבקת סוכר או משוקלדות בממרח שוקולד. וכל על זו הדרך. מינים ממינים שונים של סופגניות עוברים תחת ידו, בדרכם אל פיות עמך ישראל, אשר חביבים עליו מנהגים כגון דא.
"למה אוכלים סופגניות?" חוזר שמולי על שאלתו בפני כל קונה שעורם בסליו מן העגול-העגול הזה הממולא באדום-האדום הזה. "אה? למה אוכלים?" טוען וחוזר וטוען.
ושאלתו זו – אומרת דרשני. אלמלא היה סבר פניו כעוס בשעה שהוא שואלה, ניחא. שאלה לגיטימית היא זו, והרואה אומר לצורכו הוא שואל. אלא שלמתבונן מן הצד או מן האמצע, ניכר ללא ספק ששמולי דנן שואל שאלה זו בזעף-מה. ונשאלת השאלה על השאלה: זעף-מה זה, על מה זה?
יש מן המכירים אותו, או אף שאין מכירים, הסבורים כי שמולי הוא נוֹישֶׁר. אך לא מיניה ולא מקצתיה. כי המילה "נושר" מגדירה במשמעותה עלה שנשר מן העץ וכבר אינו אחוז בו במאה אחוז. ברם שמולי זה אחוז גם אחוז באילן גדול, דבוק ביהדותו כדבעי ולא סר ממנה חלילה. אמת, מראהו החיצוני אינו מעיד על כך, אבל אין תוכו כברו. כלומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. אשר על כן אינו נכלל בהגדרה דלעיל. וחוזרת השאלה: על מה ולמה כעוסה השאלה?
"זה זכר לנס פך השמן, הסופגניות", משיבים כלפיו חלק מן הקונים.
"כן? אבל בבית המקדש היה שמן זית זך, והסופגניות האלו ספוגות בשמן קנולה, או אני-לא-יודע-מה. אז מה הזכר לנס פה?". כה תשובת שמולי מדי דברו.
ביום שלישי של חנוכה נזדמן לאותה מאפיה זקן אחד, ומהו זקן – זה שקנה חכמה. אף אותו זקן-חכם השחיל סופגניות אל תוך סליו, ומשבא לקופה לשלם עבורן, נתקל בשמולי המוכר, הוא ושאלתו.
"למה אוכלים סופגניות, אה?" פנה אליו שמולי.
התבונן בו הזקן, ועיניו כמו חדרו אל תוך תוכו של שמולי, חודרות כליות ולב. מעודו ועד היום כבר ראה דבר או שניים מעין זה. משהו בשאלה נדמה לו כמסתיר משהו. קבור כאן משהו.
"מה מציק לך?" שאלו הזקן בנימת רחמים קלה.
"מי אמר שמציק לי משהו?" לא הבין שמולי.
"אתה", השיבו הלה.
"אני?!" נזעק שמולי, "מה אמרתי?"
"אני רואה את זה אצלך גם בלי שאמרת כלום".
"נו, נו".
"אז מה מציק לך?" הקשה שוב הזקן.
בעיניו של אותו חכם דלוק היה ניצוץ חמים, מזמין, מקרב. ניצוץ שאי אפשר היה לעמוד בפניו, ושמולי אכן לא עמד בפניו. חומות מגדליו נפרצו.
"לא טוב לי בלב", ניסה לדבר. סייעתא דשמיא עמדה לו באותן דקות, ותנועת הלקוחות היתה דלילה, מה שאפשר לו לשפוך מעט מליבו. "לא טוב לי. אני מרגיש מרוקן, גמור. אני עומד מול נרות חנוכה ולא מרגיש כלום. סתם עומד ומסתכל עליהם. וזה מה שמציק לי, הריקנות הזו, חוסר הרגש הזה. אני מרגיש יבש", סיכם בשפל קול.
הזקן התחייך קמעא וזיו פניו הבהיק. "איך קוראים לך?" בירר.
"שמולי".
"בא נסתכל רגע, שמולי, על הסופגניות שיש לי כאן בשקית. תראה אותן, מבחוץ הן נראות בערך אותו דבר: עגולות, שחומות, עם אבקת סוכר מלמעלה. אבל בין הסופגניות יש כאלו שהם עם ריבה, יש כאלו עם קרמל או עם וניל, ויש כאלו שהן פשוט ריקות. אין בהן שום דבר. כן? איך אפשר לבדוק מה יש בכל אחת ומי בכלל ריקה? לוחצים על הסופגניה ורואים אם יוצא ממנה משהו. קולט?"
"קולט, בסדר. אבל אני לא קולט מה הקשר".
"טייערער שמולי, זה שמפריע לך שאתה לא מרגיש כלום, זו כבר דרגה. זה שלוחצים עליך ויוצא משהו, זה סימן שיש בך משהו, שיש בך תוכן, שאתה ממש לא יבש ולא ריקני. אתה מלא וגדוש, שמולי, רק תמצא את זה בקרבך. ובקשר לשאלה שלך, התשובה היא, שהיות וכל השמנים כשרים לנר חנוכה, ממילא גם בזכר לנס כל השמנים כשרים. איי איי, איי, שמולי, כל השמנים כשרים…" התרגש הזקן לסיום.
האנשים שהחלו להתקבץ אל התור, מנעו משמולי להגיב. הוא המשיך למכור סופגניות בדומיה.
ויותר לא שאל מאומה.
