כשהגראי"ל שטיינמן שרף את מכתבי הרב מבריסק והאדמו"ר מסאטמר

1.
דומה, שימי השבעה על רשכבה"ג מרן הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטינמן זצוק"ל, לא נועדו רק לילדיו, אלא למאות אלפי בניו-תלמידיו, שהיו צריכים את הימים הללו כדי לעכל את הבשורה המרה, לשמוע עוד ועוד על הנפטר, דברים שידעו ודברים שלא, ואף להשמיע מהמיית ליבם על הקשר שלהם למרן אם מרחוק ואם מקרוב, ומסתבר שרוב הציבור זכה להכירו מקרוב, בשאלות קיומיות שהיו נוגעות לחייהם האישיים.
מי שהזדמן השבוע לרחוב חזון איש 5, חשב אולי שבמקרה הגיע ליום עמוס, אבל כותב השורות שהגיע כמה פעמים השבוע, יכול להעיד שכל רגע ורגע היה עמוס מקודמו. דומה שמחצית ממשתתפי ההלוויה חזרו לבית הקטן בעיקר כדי לנחם את הילדים, אך אם נהיה כנים, גם להתנחם בעצמם.
לעיתים נדמה היה שהבית הולך להתפרק מחמת הדוחס והלחץ שהיה בו, אך הבית הקטן הזה שבמשך 62 שנות קיומו (ובפרט בשלושים השנים האחרונות) דרכו על מפתנו במצטבר מיליוני רגליים, כנראה מחושל ומחוסן ושום דבר כבר לא יפרק אותו (ומה כבר אפשר לפרק שם)?
המון צימאון יש בציבור. צימאון אמיתי לשמוע עוד ועוד סיפורים על האיש המופלא הזה שהיה לנו רועה משך שנים רבות, הרבה יותר מסך השנים בהם הוכר כגדול הדור.
מהיכן הצימאון הזה? דומני שהוא נובע מתוך הרצון הפנימי של כל אדם להתחזק, להיות מושלם, לתקן עצמו. הוא נובע מתוך המשיכה שיש לבני האדם למנהיג, לאב רוחני, לאמת, לכוח (שכפי שכולנו יודעים אינו פיזי כי אם רוחני), ליכולת לוותר על כל הסיפוקים בעולם, ליכולת השליטה העצמית. ולא פחות מזה, רצון לקבל משהו מהמתיקות, מהרחמנות, מהאכפתיות, מהוותרנות, מהמידות הטובות, מחכמת השכל ומחכמת הלב.
2.
באחד מביקוריי בבית האבל השבוע, החלטתי, בהחלטה של רגע, להיכנס לשכנים הצמודים דלת לצד דלת, קיר משותף עם מרן זצוק"ל. מדובר במשפחת לוינשטיין, שאחד מבניה הרה"ג רבי יצחק זצ"ל, מלבד היותו תלמיד חכם ראש ישיבה ומרביץ תורה, שימש במשך שנים יד ימינו של מרן זצוק"ל ודמותו ופעלו לא יישכחו לעולם.
הרבנית רבקה לוינשטיין תחי', קיבלה אותי במאור פנים, יחד עם בנה המנהל הרוחני הרב מנחם שליט"א. בשעתיים ששהיתי שם קיבלתי מושג מה זה להיות שכן של מרן הגראי"ל. הקרבה של ממש. אך כפי שאמר לי הרב מנחם: "אבי הרב משה שיחי', הוא איש שקט ונחבא אל הכלים ומאד אוהב את השקט. אך למרות הרעש והשאון שהיו כאן משך עשרים שעות ביממה אמר תמיד: 'אם ייתן לי אדם כל הון ביתו לגור ליד השכן, לא אסכים לוותר על הזכות'. ואת האמירה הזו, ליווה בהסבר ששווה לכם לקרוא: 'הלא לאחר הפטירה כולם מוכנים לעשות הכל כדי לזכות להיקבר ליד גדול הדור. אני חי חיים שלמים לידו! האם מישהו מעלה על דעתו שאוותר על זה?'"
בזה אחר זה באו הסיפורים, וכל אחד מהם מפעים, מרגש ומטלטל יותר מקודמו.
3.
הרבנית לוינשטיין סיפרה לי ממקור ראשון סיפור לכאורה ידוע, על מנהגו של מרן החזון איש זצוק"ל ללוות את מרן זצוק"ל בהיותו צעיר לימים, אך כאשר תשמעו את הסיפור הזה כפי ששמעתי מפיה, אתם תראו אותו באור אחר לגמרי:
"אשתו הרבנית סיפרה לי שהיא מאד מאד רצתה שילך לשאול כל דבר את החזון איש, אך הוא הלך פעם אחת ולאחר מכן התחמק מזה ולא נענה לה כל כך. ויהי הדבר לפלא בעיניה. יום אחד היא לחצה עליו שיספר לה מדוע הוא נמנע מללכת, שכן היא ידעה מה יחסו אל מרן החזון איש וזה ממש לא התאים לו. ואז הוא סיפר לה שכשהיה שם, החזון איש שכב כדרכו על המיטה ולאחר שסיימו לשוחח הוא קם מהמיטה וליווה אותו. את זה הוא לא יכול היה לעבור יותר", אמרה הרבנית תמר ע"ה לשכנתה הרבנית לוינשטיין תבדלחט"א.
בואו נעצור רגע כאן. המשפט הזה "את זה הוא לא יכול היה לעבור יותר", הוא גדול וחזק בעיניי מעצם העובדה המדהימה לכשעצמה שהחזון איש זיהה את תוכו של האדם הצעיר שמולו. "את זה הוא לא יכול היה לעבור", זהו משפט שאנו משתמשים לתאר סבל בל יתואר. זה היה הראש-ישיבה, הוא כל כך התרחק מכבוד שזה עשה לו ייסורים כאלה גדולים ש"הוא לא יכול היה לעבור". אני לא נרגע מהמשפט הזה.
כמו במקרים רבים נכנע מרן הגראי"ל לאשתו אשת החיל והמשיך ללכת למרן החזון איש, תוך שהוא "עובר שוב ושוב את הסבל הגדול הזה".
לדברי הרבנית לוינשטיין, "שר התורה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א סיפר כאן (ככל הנראה במהלך השבעה ח.ו.), שמרן החזו"א הורה לו ללוות את מרן הגראי"ל בכל פעם שמגיע, וכך נהג גם אביו מרן הסטייפלר זצוק"ל".
4.
הרבנית לוינשטיין מספרת שהיא זוכרת שבימים שלימד בכפר סבא היה שמח ואף ביטא את שמחתו באוזני שכנו הרב משה לוינשטיין ש"אף אחד לא צריך אותי". "החשיפה הייתה בניגוד לרוחו וטבעו. למעשה, אם לא מרן החזון איש, מרן הרב מפוניבז' והגאון רבי זאב (וועלוול) אידלמן שהוציאו אותו ממש בכוח מהאלמוניות, הוא מצדו לא היה נחשף לעולם".
סיפור שדומה כי לא נחשף הוא הקשר של מרן הגראי"ל עם כ"ק האדמו"ר בעל "ויואל משה" מסאטמר זצוק"ל ששהה בשוויץ. הוא זה שהמליץ לרבנית תמר ע"ה להינשא לבחור אהרן לייב שבא מליטא (למרות היותה מבית של חסידי גור), והוא זה שהתיר לה לאחר נישואיה לעלות לארץ ישראל למרות שהוראתו הכללית הייתה שלא לעלות לשם בגלל הציונים, אך כאן חרג ממנהגו: "איתו את יכולה לעלות בלב שקט", אמר.
5.
והנה סיפור שאיני יכול להירגע ממנו.
"פעם ראתה הרבנית תמר ע"ה את מרן זצוק"ל שורף מסמכים. היא שאלה אותו לפשר המעשה והוא הסביר לה שאלה הם מכתבי המלצה שקיבל ממרן הרב מבריסק זצוק"ל ומכ"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל. הרבנית לא הבינה מדוע הוא עושה זאת. אלה הם מכתבים יקרים ונדירים, מדוע לשרוף אותם?
"הגראי"ל הסביר לה: הלא הרי לא בחנו אותי. הרי קיבלתי את המסמכים הללו לא בגלל שהיה מגיע לי, אלא מפני שהם ריחמו עלי ורצו לסייע לי להיקלט במקומות שאגיע אליהם. אני חושש שלאחר ה-120 שנה שלי 'יעשו עניין' מהמסמכים הללו, יבואו וינופפו בזה כאילו הכותבים באמת חשבו עלי כך, ולא יהיה מי שיכחיש זאת. לכן אני שורף אותם, כדי למנוע מכשלה".
ככל שאני חושב על הסיפור הזה הוא מטלטל אותי ומרגש אותי עד דמעות.
אני לא מכיר מישהו שהיה שורף מכתב המלצה עליו, נכון או לא, של מרן הרב מבריסק זצוק"ל או של כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל. משום סיבה ובטח לא מהסיבות של מרן הגראי"ל זצוק"ל. אני מתפעל גם על המחשבה התמימה כאילו רשמו עליו כי ריחמו עליו. לא מאמין שקיים מישהו שקיבל ממרן הרב מבריסק מכתב המלצה שמקורו ברחמים, וגם אם תמצאו אחד כזה, לא תמצאו מישהו שיחביא את המכתבים הללו ובוודאי לא שישרוף אותם.
וזה כל כך מתכתב לי עם מה שכתב מרן בצוואתו "היות והרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי אבל איני אוסר את זה…" מי ששמע את ההקלטה של הגר"י מישקובסקי שליט"א מקריא את זה, יכול לשמוע את המיית הבכיה הגדולה של האלפים שגעו בבכי ממש, בדיוק משום שהמשפט הזה הביא את כולנו למקום הכי רחוק מבני תמותה ולמקום הכי קרוב לעולם האמת, המקום בו נמצא מרן זצוק"ל ולמעשה "חי" אותו כל שנות חייו.
5.
והנה עוד סיפור מדהים:
מספר הרב מנחם לוינשטיין: "במלחמת ששת הימים היה פחד גדול. היו רבים שברחו למקומות עם מקלטים. לנו לא היה מקלט. אבל לא ברחנו. סמכנו על זכויותיו של 'השכן'.
"אבי הרב משה (שהיה בנו של ח"כ הרב מאיר דוד לוינשטיין. ח.ו) גויס למלחמה ומרן זצוק"ל ליווה אותו עד רחוב מוהליבר שם חיכו האוטובוסים. אבא היה במלחמה שלושה שבועות ורק בסוף המלחמה חזר הביתה. בכל אותם שלושה שבועות ישן מרן על הרצפה".
"על מה ולמה?" אני משתומם.
"נושא בעול עם חברו" עונה לי הרב מנחם כמובן מאליו.
לא יאומן כי יסופר.
6.
ובסיום השיחה, כשתהיתי באזניה כיצד יכול בן תמותה להגיע לדרגות שכאלה, ציטטה הרבנית רבקה לוינשטיין תחי' את מילותיו של החזון איש מתוך קובץ איגרות חלק א', י"ג.
"ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה".
כל מילה נוספת מיותרת.

טורו של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'