הם מֿפֿחֿדֿיֿם: הם היו אנטי דמוקרטים כשהקימו את מדינתם. הם יצרו כאן רוב חילוני, בכפיה גסה ואכזרית. באמצעות מספריים גוזזי פיאות, ע"י מכונה משומנת של העברה על דת, הם שימדו שרשרת דורות של יהודים כשרים. הם שרפו נשמות טהורות בכבשן הכפירה הלוהט, ואח"כ, "הרוב קובע".

א) הם מֿפֿחֿדֿיֿם.

הם היו אנטי דמוקרטים כשהקימו את מדינתם. הם יצרו כאן רוב חילוני, בכפיה גסה ואכזרית. באמצעות מספריים גוזזי פיאות, ע"י מכונה משומנת של העברה על דת, הם שימדו שרשרת דורות של יהודים כשרים. הם שרפו נשמות טהורות בכבשן הכפירה הלוהט, ואח"כ, "הרוב קובע". עכשיו, כשהם חוששים שכפות מאזני הרוב מתחילות לנטות לאידך גיסא, עכשיו כשהם חרדים מאובדן הרוב האנטי מוסרי שהם יצרו, עכשיו כשהם חוששים שהדמוגרפיה מאיימת להטביע אותם, הם מזדרזים לבצע מחטף התאבדות חקיקתי. בלי להקשיב לאזהרות ההסטוריה, הם אימצו את מסקנות ועדת קש"ב. הם מבקשים ´שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות´, עוורים למציאות האמיתית — כמו אותו שתום עין שהתיצב בראש הפסגה כדי לקלל, לפגוע.

קרא עוד:

[postim]

ובכל זאת יש הבדל תהומי. בלעם שרצה לפגוע בהיכלי התורה, עשה זאת בגלל שהבין את תפקידם. הוא, שתום עין אחת, הבין ששם פועם דופק לבו של העם ומקור חיותו. אבל הם, עוורי שתי עיניים. תבלול רוחני מכסה את שדה ראייתם.

לבלעם הרשע היתה עין אחת חודרת. בבואו לבצע את המשימה אליה נשלח ע"י בלק, הוא הטיב להכין את שעורי הבית. הוא ידע שהדבר הכי לא טבעי, זה לבדוק את עם ישראל במקרוסקופ של טבע! הוא הפנים שהדבר הכי הגיוני, זה לשפוט את עם ישראל במאזנים של איֿגיון. חוקי הטבע וכללי ההסטוריה, כך הבין גם בלעם, אינם חלים על עם ישראל. סוד קיומו שונה בתכלית. הכלל שהחזק שורד והחלש נכחד, אינו נכון לגבי העם היהודי. העובדה שהרבים מכריעים את המעטים, מתנפצת על סלעי המציאות כשמדובר בעם ישראל — הפנים גם אותו רשע. התאוריה שכח הזרוע הוא מתכון לנצחון, קרסה על מפתן דלתו של העם הנבחר — וגם שכיר הפה הבחין בזה. ומאז ניתנו להסטוריה הזדמנויות רבות להוכיח את זאת:

עמים רבים פינו את מקומם מעל בימת ההסטוריה, והעם היהודי ממשיך לצעוד בין גלי השנאה והעוינות, בדרך אל הנצח. אין מזל לישראל. אפילו את הנצחונות של הצבא הישראלי במערכותיו, לא מנתחים במכללה הצבאית היוקרתית ´וסטֿפוינט´, כי בקרבות האלו, אחד ועוד אחד היה שלוש — בלי להבין למה ואיך! ניתוחים צבאיים, אינם מספקים הסבר. אי אפשר להסביר. כל הגיון נאלם דום. כי הקב"ה בעצמו משגיח על העם היהודי, לאורך כל נתיבי הדורות. גם בהיותו על אדמתו וגם בגלותו בין העמים. העם היהודי אינו תלוי בארץ. אין אומתנו אומה אלא בתורותיה. הוויתו כעם אינה מבוססת על טריטוריה, ארץ מולדת או שפה משותפת. זהו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. עם אחר. כלל אחר. פרט אחר.

אבל הקיום הזה, הניסי והעל טבעי, מותנה רק בדבר אחד: "עמים רבים גדולים ועצומים, אין להם זכר ואנחנו מכל העמים ברוך ד´ חיים וקיימים. וכל מדינה שנדלדלה מלמוד התורה, התבוללה, וסוף היה שאפילו שומרי מצות לא היו בה. וכל מדינה שהחזיקה בלמוד התורה ויסדו ישיבות, החזיקה מעמד בזמנים הקשים ביותר תחת גזרות… ומעשה ארבעת השבויים יוכיח שכל אחד מהם בהמדינה שגלה, היה למרכז התורה, ואנו ראינו בדורותינו שכל מדינה ומדינה שהיו בה ישיבות והרבו בתורה זאת הערובה לקיום העם… (מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל — מכתבים ומאמרים א"ב עמ´ פ´).

כל דבר תורה, הוא אבן בחומת המגן. כל ווארט, כל דף, כל מסכת, הן יציקת בטון ליסודות המבצר. אך אם חס וחלילה קול התורה נאלם, אם חלילה נעדרים בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין לעם ישראל יכולת השרדות. לכן הדרך היחידה לנצחם היא — "רצה לקללם שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות". זה יספיק. כי זה חיסול מוקד החוסן. כי זו עקירת שורש העמידות. כי זו סתימת מעיין ההשרדות. ואם מנסים לפגוע בזה מבית, זו התאבדות!

שלא תהיה טעות: אנחנו כאן לא בגללם, אלא למרות נוכחותם! ארץ ישראל שלנו, בגלל ההבטחה. היא שייכת לעם היהודי, לא לנושאי האזרחות הישראלית. הרבה פעמים היא היתה תחת כיבוש זר. עברה מיד רעה אחת ליד רעה אחרת. לכן נסיונות ההתנכלות של כובשים רעי מחשבות לעולם התורה, לא ייצלחו. ההבטחה כי לא תשכח מפי זרעו, בעינה עומד. את הברכה הזו — מה טובו אהליך יעקב, הקב"ה לא נותן להפוך לקללה — ולא אבה ד´… קול התורה ימשיך להדהד, ואיש לא יוכל לו. גם אם בלית ברירה נצטרך לנער את האבק ממקל הנדודים שעומד בפינת כל בית. והקול הזה ילך ויגבר, יוסיף ויילך. הוא ייבלע בעוצמתו את הקולות הרעים. בלעמי התקופה יאלצו להתבונן מראש הפסגה הנשקפת על פני הישימון הרוחני שזרעו בשדותיהם, ומגרונם יבקעו המילים ´מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל´… בסופו של דבר, גם מלאך רע שעכשיו השעה משחקת לו, יענה אמן בעל כורחו.

עד אז הדרך של החילונים לנטרל את כוחה של היהדות והשפעתה, היא לגעת בתמיכה דאוריתא. שליחי שרו של עשו שהעבירו את זירת ההתגוששות למעבר יבוק, מבקשים לנקוע את כף ירכנו. חוק "השיוויון בנטל", הוא רק התירוץ. המשתמטים שאינם נושאים כלל בנטל הקיום היהודי, רוצים רק לתחוב יד פולשנית עמוק לתוך כיסנו הדל והעשוק. זה לא יעזור להם, גם אם זה יקשה עלינו. קשיים כלכליים ר"ל, אינה חוויה קלה ונעימה, אבל אותנו מצוקה לא תוכל להכריע! כל יהודי חייב לדעת ש"מתבוססת בדמיך" זהו סוד קיומו של עם ישראל — הבהיר מרן הגר"ח שמאלביץ זצוק"ל (בשיחה שהודפסה ב"קול התורה", תשרי תשס"ג). עם ישראל נוצר באופן על טבעי: האבות נולדו בניגוד להגיונו של הטבע. הקיום של האומה לדורותיה, הוא על טבעי. קיומו של העם אינו מתוך שלווה. השלווה מחריבה את עם ישראל. רק בזמן ש"מתבוססת בדמיך", אומר מרן הגר"ח שמואלביץ, רק אז "בדמיך חיי". כי קיומו של עם ישראל, אסור שתהיה בו אפילו תערובת של טבע. כוחי ועוצם ידי, אינו רק טעות. זה מסכן את הקיום שלנו! תבונה דיפלומטית ועורמה מדינית — לא עושים לנו את החיל הזה. זו אינה רק טעות אופטית. מאמצים טבעיים להשיג רוגע, אינם רק משגה שתובע הגהה קפדנית בהשקפת העולם. "טבע" חופר בור תחת כפות רגלינו. שלווה כורתת את הענף עליו יושב קיומנו. כל הקיום שלנו, עד כמה שהדברים קשים לעיכול, הוא "ואראך מתבוססת בדמיך". וכאשר זו המציאות הנוראה והקשה למשא, ר"ל, אזי "ואומר לך בדמיך חיי"…

"והנה בזמנינו למרבה הצער אין לכלל ישראל כלום מלבד הישיבות הקדושות, ואותו פסוק שנאמר בלידת כלל ישראל, אותו דבר ניתן להאמר בלי ספק גם ביצירת הישיבות הק´. בישיבה לא נוצרים מקודם בנינים. לא זה בונה את הישיבות הק´, כי בזה מעורב טבע. היצירה של ישיבה מוכרחת להיות באופן של "ותושלכי על פני השדה". כך נוצרת ישיבה. באותו מצב של "לא חסה עליך עין בעשות לך אחת מאלה", בלא רחמנות של אף אחד, זו היצירה של הישיבה. וכן הוא גם הקיום של הישיבה, כמו הקיום של כלל ישראל, ב´מתבוססת בדמיך´, בקיום של למעלה מן הטבע, בלא תערובת של טבע. ולפי המתבאר זהו תנאי ויסוד בקיום הישיבה: הקיום מוכרח להיות בלי תערובת טבע, רק אז מתקיים "ואומר לך בדמייך חיי"… ומי שאינו שומע דבר ד´ הזה הוא בבחינת חרש" (קול התורה, שם).

שיני שונאי הדת ועיניה, יתנפצו על צוואר השיש של עולם התורה. ההצקה הזדונית שלהם, הנסיונות הרעים להצר צעדים ולצמצם, יישברו על קירות בית ד´ המבוצרים. היד הארוכה המבקשת להשתלח במקדשיך, תיבש ללא ספק. הם לא יוכלו לנו. נכון, אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לסכור את הפיות דוברי הנאצה. אמת, אנו חייבים להשתדל בכל הדרכים לסנדל את כוונותיהם. עם זאת, בל תהא טעות. זה לא רק שהם לא יוכלו לנו. בזה, בנסיון שלהם לפגוע בנו בדרכים הטבעיות, הם מקיימים אותנו. אם בעטיים נתבוסס בדמים בשל גזרותיהם הכלכליות, אם הקב"ה ייראה את עולם התורה "מתבוסס בחסרון דמייך" היוצר מצוקת כלכלית נוראה ליחיד ולכלל, אז ´ואומר לך בדמיך חיי´…

ב) בניגוד לכותבי כתב הפלסנר נגד עולם הישיבות שחפצים לפגוע בהיכלי התורה, "פן ירבה", הרי שישנם כאלה שהוסיפו את קולם הצרוד והחורק למקהלה, כי הם רוצים להזיד בתורה עצמה. אלה שסורגים טלפיים ואומרים כשר אני, מתבררים כגרועים הרבה יותר מהקשים שבאויבי הישיבות. מדהים לראות עד כמה הם מתעקשים להיות צפורי סולו, לא די להם להשתלב במקהלת העורבים. ח"כ אורי אורבך מהבית היהודי פרסם השבוע מאמר: זה לא ייגמר בגיוס חרדים. חושבים שתגייסו את החרדים וגמרנו? המאבק האמיתי עוד בדרך: שחרור שירותי הדת מהחרדים. לא ייתכן שהרבנות תהפוך לסניף של "דגל התורה", שהמבקשים להתגייר ייאלצו להעמיד פני חרדים, וש"חוק צהר" יימכר תמורת "חוק עמאר".

נקישות החניכיים של ה"ואנשכנו", עדיין מצלצלות והולמות על קרום התוף, בצרימה. זה כואב שנציגים עם כיסוי ראש מחורר חוברים למפעילי "איל הברזל" תחת אותה קורת שלטון אחת, גם אם זה לא מפתיע. זה כואב יותר שהם הופכים בעצמם להיות ראש האיל המנתץ, משרטט מפת הדרך. אתה גם רואה איך ראש מפלגה רוסית רותם "דודו"אים חובשי כיפות, לעמוד בחוד החנית של הנגיסה בכל הקדוש והיקר. לא די להם בכך שבמציאות הם שותפים רעיוניים לחרב הגיוס והקיצוץ הנורא שתנסה ולא תצליח לפגוע בעולם התורה. רק התחממה קצת האוירה, וכבר נמס מסווה הפלסטיק. סיכת ראש או "קליפס" שמהדק כיפה מחוררת לפדחת הפוליטית, לא הצליחה להסתיר את הקרחת הרוחנית. שוב התברר שלדידם של אלו, התורה ולומדיה, בדיוק בסדר הזה, מביאים לסדר היום הצבורי תרי"ג בעיות שהם נאלצים להתמודד אתם. זה לא חידוש. לא פנים חדשות באו לכאן. זו רק הוכחה נוספת, שאפילו צפור הנפש לא נוקשת להם בכתף. שאפילו בדברים הכי קיומיים, הם חלק משם!

"התורה כותבת רק את המשפטים הפותחים ב"ארור", כאשר קדמו להם מאמרים הפותחים ב"ברוך": "ברוך האיש אשר לא יעשה" וכו´. החטאים שנאמר בהם "ארור", למעט רק האחרון, הם עבירות חיוביות של איסורים, ונמצא שהמאמרים הפותחים ב"ברוך" מבטיחים את הברכה למי שרק נמנע מלעבור על איסור: ברכה והצלחה לאדם שגם בחשאי איננו מתמסר להבל אלילי, שגם בסתר לבבו איננו הוגה מחשבת זלזול באביו ובאמו, שגם באין רואים איננו עושה עוול ואיננו חוטא לחברו, שגם בחשאי איננו מרשה לעצמו פריצות. ויש בכך משום נחמה גדולה. אנחנו קרובים לברכה הרבה יותר מאשר ח"ו לקללה. הקללה תחול רק במקום שעושים את הרע באופן חיובי! כנגד זה די אם נתרחק מכל דבר הראוי לקללה, וכבר תשכון הברכה בתוכנו! רק הפסוק האחרון "ארור אשר לא יקים", אומר "ארור" על מחדל. נמצא שהוא מבטיח ברכה רק על קיום חובה: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשותם אותם". כי השאלה העומדת להכרעה היא הכרה או אי הכרה בתורה, החזקה או אי החזקה בתורה. כאן, עצם האדישות היא פשע הראוי לקללה, והברכה תשכון רק במקום שכל אדם עושה את שלו כדי להבטיח לתורה הנצחית גם תוקף נצחי וקיום עדי עד (הגרש"ר הירש זצ"ל על התורה).

מי שניצב אדיש למול מצוקתו הקיומית של עולם התורה ולומדיה — בפרט ואם יש בכוחו לעשות אך הוא בוחר לתת יד למרשיעים — זהו פשע הראוי לקללת התורה! גם אם מדובר בהליכה של שנים יחדיו בלי שנועדו לאותה המגמה, אלא נתינת ע"י גיבוי עקיף לכח המהרס, זהו עוול הראוי להוקעה! בוודאי כאשר מדובר בכאלה שבלבם ישימו אורבם לכל מה שריח של ישיבה ולומדיה נודף ממנו, על זה מדבר הפסוק! כאשר במציאות פועלים כאלה שמבססים בשותפותם את אלה שחרטו על דגלם את אי ההכרה בתורה, על כך הדהד הקול בעיבל — "ארור אשר לא יקים". כאשר בסתר לב מבעבעת השנאה לבני התורה, על זה מרחף ה"ארור" גם בעברות ה"חיוביות", כהגדרת הגרש"ר הירש זצ"ל. על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"אשר לא יקים את התורה הזאת"!!! ארור אשר לא יקים!!! ומה תגיד התורה על מי שמנסה לעקור? על מי שמבקש למוטט?

זה לא יעזור להם: ישחקו לאיד, אבל שוחק מי שצוחק אחרון. סוטי הדרך נפלו תמיד בשולי דרכה של ההסטוריה. לעומתם, עולם התורה אינו חדל מצעדתו אל הנצח — ואז ימלא שחוק פינו. ההצקה הזו, לא תצליח להרס. להיפך! כאמור, היא מקיימת. אוי להם שהם "זוכים" לקיים את עולם התורה בדרך של ה"ארור", של השוט, של הגורמים ל"בדמיך חיי". אבוי להם על שלא זכו לקיימו כ"ברוך אשר יקים". להם אוי. לנו, זה לא יזיק!

ג) הרהורים בשולי הענין:

כשעולם התורה אוצר בתוכו תחושות קשות כלפי אותם ד"לים ועמיתיהם הריקים, זה גם תובע מבט פנימי בזכוכית מגדלת:

האם אותם אלה התולים בוקי סריקי בקברניטי עולם התורה הנושאים את כל משא הישיבות והכוללים על כתפיהם כאשר ישא האומן את היונק, ומטילים בהם בחיצי רמיה משוחים בארס את בוץ הפשרנות מבלי לתת כל הזדמנות לקנח את הנטפים, האינם אשמים ביצירת אמביציות ודרבון רשעי הצד שכנגד, לתבוע פשרות?! האם מכזבי תדמית עיני העדה ומשחיריה לצורכי תעמולה אישית, בגלוי או ברמיזות דקות כקורת בית הבד, אינם פורצי שערים הקוראים לגנבי רוח ולפלישת חילונים תובעי התפשרות?! האם הטלת דופי במנהיגי ישראל בוני היכלי ענק לתורה כאילו יש בהם נקודות תורפה ורפיון — בהם כאלה שמכתתים רגליהם סביב הגלובוס כדי לנקות מוץ של חול מתוך בר הקודש של מוסדות תורה ולייסד מקומות תורה על טהרת הקודש — לא זרזה את עדת הזאבים המבקשים לטרוף טלאים ממחנינו להגיח מן המארב הפרלמנטרי, לזנב בשולי מחננו ולצוד שם נפשות? אם חלילה ייחקק חוק דרקוני כזה, האם יוכלו לאמר ידינו לא שפכו את הדיו הזה? האם?

אבל יותר מכך עלינו לבוא חשבון עם עצמנו: האם תובעים אנו את כבוד שמים בבואנו לבקר את אותם ד"לים וריקים, או שמא רק את החשש מחסרון כיסנו? האם העובדה שהללו תומכים במרימי יד בתורת ד´ מקוממת, או שמא כואבים אנו את מצוקת הקשיים החומריים שלנו? מרן הגה"צ רבי ירוחם — המשגיח דמיר זצוק"ל, (דעת תורה, מאמרים) מדבר על מה שארע עם עם ישראל אחר מעשה פסל מיכה. כלל ישראל, יחד עם פנחס, החליטו לעלות למלחמה "לבער הרע מישראל". זה היה לשם שמים, לכבוד ד´. כל כך פשוט היה להם שזה לשם שמים, שאפילו לא שאלו. המפלה היתה קשה: "וישחיתו בבני ישראל שנים ועשרים אלף!" באופן נורמלי כשאדם רואה שמהשמים מעכבים אותו, הוא חדל. אולם כלל ישראל לא חזרו בהם. פשוט היה להם שמעשיהם לשם שמים, מבהיר מרן המשגיח רבי ירוחם. אך לאחר כל המעשים וכל המאורעות, גילו לנו חז"ל שכל ענשם היה מצב של "בכבודי לא מחיתם — במחויבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, ובכבוד בשר ודם מחיתם".

"אחרי שרואים שהעולם נדכאים כ"כ מחמת המפלה שסבלה ה"אגודה" בהבחירות (היתה זאת הבחירות להפרלמנט בפולין), כי על כן כדאי לעורר לא להונות עצמם, ולסבור כי כל הענין בכלל הנהו מהדברים העומדים ברומו של עולם, וכי מה שמצטערים הנה זה צער על כבוד שמים כי ירד, צריכים מאוד להשתמר לא לטעות ולא להחליף דברים בדברים.

ראשית כל צריך האדם לראות ולבדוק בעצמו הוא, איך מעמדו אצלו, עם הרע אשר אתו, האם אמנם מצטער הוא כ"כ ג"כ על הרע אשר בקרבו, ההיטב חרה לו וחמתו כי רבה, על עצמו וחסרונותיו?! אחד אמר לי כי לא יכול להרגיע עצמו, ולא נתן שינה לעפעפיו כל הלילה, מתוך כל המאורע של מפלת האגודה, מפלת הבחירות! כדאי לשאול לאותו פלוני, אם גם בליל יוה"כ אינו מניח לו לישון, ואם ביוה"כ הוא ישן במנוחה שלמה, הלא א"כ ישאל כבר לעצמו מאי האי? מה זה אשר הלילה לא היה יכול לישון? הלא יותר ממלחמה עם הרע אין כאן! ואם אמנם מחמת הגברת הרע אינך יכול לישון. מעתה אם כן מה זה אשר על הרע שלך אינך מרגיז עצמך, ואתה ישן די היטב כל הלילות? אין זאת אלא שאי המנוחה שלך אינה מצד הרע ומעלליו, כי אם מצד ענינים של כבוד בשר ודם, זהו אשר לוקח לבך! אם כן איפוא, הלא זה ודאי דברים בטלים ומבוטלים!

מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א התבטא שהנסיון לפגוע בלומדי תורה זהו מצב של חילול ד´. ואם יהודי אחד היה בוכה באמת על חלול ד´, אם יהודי אחד היה כואב את צער השכינה ולא רק את החששות האמיתיים והנוראים האחרים, הגזרה היתה מתבטלת!

עולם התורה ניצב בתקופה לא קלה. גם עם ישראל נמצא באחת משעותיו הקשות. בחוץ משכלת חרב, בחדרים אימה. דם ישראל ניגר כמים. ואומר לך בדמיך חיי. זהו סוד הקיום שלנו. ההצלה היחידה היא עולם התורה ותורתו שמגנא ומצלה. אבל בשעה כה קשה, ניתנו היכלי התורה התורה ולומדיה למשיסת שונאי הדת, להתבוסס בדמים של פרנסה. זכור נזכור: הקשיים, הם הקיום האמיתי! בדמייך חיי! אבל על כך חייבים אנו להוסיף ולהעתיר — "לב טהור ברא לי אלוקים", לב שיזעק על חילול כבוד שמים. באמת. לא רק על הפגיעה של המרשיעים בנוחות חיינו, אף אם זה עוול כשלעצמו וסכנה פיזית, כי זה סוד קיומנו. הם לא יוכלו לנו. אך אנו נשעבד את ערוצי המחשבה ואת מבועי הלב… כדי שנכאב רק את כבודו של הקב"ה, את הרמת ידם בסמכות התורה, לא רק את הפגיעה בנו.

כדי שתתבטל הגזרה!