תוקפו של לילה מתמסמס והולך לו, גלגל של לבנה נפנה ומסתלק, וזהרורית של קרני חמה מרעיפה חמימות על הצומח, החי, ואף על הדומם. ובל נשכח את המדַבֵּר. אותו יציר נברא, אף על פי שמורגל הוא במחזה ההשכמה הלז, מתחדשת התרגשותו בכל יום ויום, והוא מודה ומשבח לבוראו על שלא חיסר בעולמו דבר.
לבטח תמהים הנכם מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו להקיץ עם שחר דבר יום ביומו? ובכן, זהו יידל. יהודי עטור שיבה, אשר על אף המלצת קרוביו שיחיו, שיעצו כי יתהלך בחוץ על משענתו, למרות זאת לא נטל הוא עמו את המטה. "אל תהפכו אותי לזקן, כי אני לא זקן", התרה בהם.
מורגל יידל דנן להתפלל תפילתו כותיקין, עם הנץ החמה. לאחר מכן שב הוא אל ביתו לסעודה של צפרא. בריאה היא סעודתו, ומלאה במאכלים עתירי בריאות ומיני ירקות לרוב. "אני לא יודע מה זה לחם-מלא", הסביר פעם כשניסו לשנות את מטה-לחמו. "בפולין לא היה את כל השטִיתִים האלו".
לאחר שסעד ליבו וקרביו, רגיל יידל בקריאת העיתון היומי. וכך הוא סדר קריאתו: ראשון לכל מעיין הוא בצדו השמאלי של העיתון, לראות מי ומי ההולכים ולא ישובו כי אם לעתיד לבוא. לאחר מכן מרפרף הוא על גבי הכותרות כולן, והיה אם ראה כתבה שיש לה שייכות לגביו, הריהו קורא בה בעיון מרובה; ואם לאו – הוא עובר הלאה. לבסוף בודק הוא את מזגו של האוויר, בכדי לדעת אלו בגדים עליו ללבוש. בחורף: האם לעטות מעיל או להסתפק בצְוֶטֶר; בקיץ: האם להסתפק בצְוֶטֶר או לעטות גם מעיל…
לאחר מכן פונה לשגרת יומו.
* * *
אבא מזגוביץ' עמד מול תיבות הדואר, מתלבט באיזו מהן לבחור. 'אף פעם עדיין לא לקחתי את העיתון מיידל הקשיש', מהרהר הוא. 'לא ידעתי בכלל שהוא מנוי', מציין הוא. 'טוב, אקח אותו לכמה דקות', מחליט הוא.
מדי בוקר, טרם פונה אבא מזגוביץ' למלאכת הלבשת צאצאיו הרכים, מציץ הוא לראות איככה יהיה מזג האוויר, הקריר וחורפי אם לאו. ממש כשם שנוהג יידל המבוגר. אלא שאותו אבא חביב, אינו פוקח עינו על מעשי הצאצאים הנזכרים לעיל. כך יצא הדבר, שבבואו להשיב את העיתון לתיבתו, גילה את שני בניו כשהם מאיירים על העיתון בצבעי שוקולד למריחה, ויוצרים ממנו אוריגמי מרהיב. גער בהם האב, וכעונש על המעשה המכוער והמכער, שלחם להשיב בעצמם את העיתון אל מקומו הראשוני.
קיפצו הילדוּדֶ'ס מטה, נעמדו על קצות אצבעותיהם בניסיון להגיע אל חריץ התיבה, אך לא עלה בידיהם וברגליהם. בצר להם, נפנו והלכו להם, ואת העיתון השליכו תחת אחד השיחים.
* * *
באותו בוקר עליו נסוב סיפורנו, לא השכים יידל קום כדרכו בקודש. וזאת למה? יען כי בליל אמש השתתף בשמחת נישואי נינו, ושב לביתו לקראת אשמורה שניה של לילה.
כשחזר מן התפילה – שהתאחרה במקצת – ביקש יידל למשות את העיתון מן התיבה היעודה, אולם לא מצאו. "איפה העיתון?" שאל בקול. ברם נותר בלא תירוץ הולם. עד שנחו עיניו על שיח שננטע בצד השביל, עליו צמח לו עיתונו האבוד. שמח יידל שמחה גדולה על האבידה שהושבה לבעליה. אפס, כי צהלתו מוקדמת היתה. העיתון היו מוכתם כחברבורותיו של נמר, דפיו קמוטים ומצומקים כאקורדיון, וכל כולו בלתי נעים למראה ולקריאה.
"אַ חִיצְפֶּה!" נרגז יידל. "גם לוקחים את העיתון בלי רשות, שאולי זה ממש גנַיבֶה, וגם מעלים אותו הביתה ולא שומרים עליו נקי ושלם! אַח, הדור של היום…"
לא הפעם הטור לא היה מוצלח נו הלאה… גניבה? ו???????
ומה ההמשך?
לא נגמר טוב..