איש מהחילונים למשל, לא מוכן להחשיב את עצמו, כשונא דת או דתיים בשופי. מן הסתם רובם של אלו, אינם מזדהים עם תוכנו הארסי של דו"ח פלסנר, או מאמרי השטנה של יוליוס שטרסלר, למרות הרייטינג הרב שהם מביאים לעיתון "הארץ"

בשבועות האחרונים הדיון ברדיפת הישיבות חוגג בסדר היום התקשורתי. מעבר לכל הטיעונים הנשמעים בנושא זה, ניתן ללמוד הרבה גם מכל מיני ניואנסים ודפוסי התנהגות, המלווים את העימות המתוקשר. איש מהחילונים למשל, לא מוכן להחשיב את עצמו, כשונא דת או דתיים בשופי. מן הסתם רובם של אלו, אינם מזדהים עם תוכנו הארסי של דו"ח פלסנר, או מאמרי השטנה של יוליוס שטרסלר, למרות הרייטינג הרב שהם מביאים לעיתון "הארץ". עם זאת אפילו שני אלו כמו גם יאיר לפיד, מצהירים על הנייר לפחות, ש"הם לא נגד הדתיים". להיפך. כולם כאחד יודעים ללהג, ש"גם החרדים מבינים…".

מכאן ישנו מרחב שלם של טיעונים, שבא להסביר, מדוע הרס עולם התורה בא כביכול לסייע לחרדים. חלקם הגדול הינו בבחינת דמגוגיה זולה, שאינה ראויה לדיון אינטליגנטי כלל ועיקר. חלקה האחר, נסמך על כל מיני אמירות או חצאי אמיתות, הנשמעות מחלושי אופי בצבור החרדי, שעצם הימצאותם סמוך ונראה לעולם ההפקר, מכחישה את האוטנטיות שלהם כמיצגי עולם התורה המצוי בד´ אמות של הלכה בלבד. מאידך, העיתונות החרדית הממוסדת ההולכת לאור גדולי ישראל — למרות כל הטענות שיש לה להשמיע במסגרת המטרה "להשיב חורפינו דבר" – תמיד יודעת להוסיף, שעם הכל ואחרי הכל, "-זר "חילוני" כתרגומו לא יבין זאת".

אכן זוהי תוספת שאינה ממין העניין הפולמוסי. שכן, גם כשבא מי שבא וממוטט בכישרון רב כל תיאוריה חילונית לאורך ולרוחב, עד שלא נותר ממנה מאומה — לבסוף, בינו לבין עצמו, לא נותר לו, אלא לגחך ולחשוב, שממש בשעה שהוא עושה את עבודתו הנאמנה, רובם המוחלט של בני הישיבות, עוסקים בהוויות אביי ורבא, כשכל ההמולה סביבם הינה מחוץ לתחום. לך תנסה להסביר למי מהצעקנים הללו, שאפילו לא מדובר בהתעלמות דווקאית, אלא בחיים שוטפים הדבוקים ברבותינו הרמב"ם, ה"קצות", "הנתיבות", רבי עקיבא אייגר ור´ חיים — שפשוט אינם מותירים מקום, אפילו לבוז למי שראוי לכך.

לך תספר להם, לאלו שאינם בקיאים אפילו בהיסטוריה של עצמם — שהמדובר בהמשך ישיר לאותם בני ישיבות, רבותינו, שנשארו כאלה, בסיביר כמו גם בשנחאי; שאת מימיהם של אותם שרידים מעולם הישיבות של אירופה, אנו שותים לרוויה והם שהצמיחו מחדש את כל ה"יש" הזה!. מי מתוך עולם השקר, יכול לתפוס, שיהודי אחד כמו מרן הגר"א וסרמן הי"ד, שהלך לפי מושגיהם כ"צאן לטבח" עפ"ל, השריש את התשתית הפורחת לעולמם הרוחני של אלפי צורבים, דרך ה"קובץ שיעורים" וה"קובץ הערות"?!?. כמה טפל הוא הויכוח אם מוטב למות עם רובה ביד, לנוכח המים החיים, המפכים בלי הפסק מ"תוצאות חיים" של הגאון רבי מנחם זמבא זצוק"ל?!?.

ואם לכאן הגענו, קשה שלא להיזכר פעם נוספת, באותו מעשה מתוק מדבש, ששמענו מהגאון רבי ארי´ לייב ראטקין זצוק"ל, אודות רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל. היה זה כשהצבא האדום פלש לפולין ונכנס לקלעצק, וברור היה לכולם, שבעקבותיו מהדסים גייסות של אנשי "נ.ק.ו.ו.ד.", כשמטרתם ברורה, לכלות את זעמם בבני הישיבות… וכשעברה השמועה את מפתן ביהמ"ד, מטבע הדברים השתררה בקרב רבים בהלה וחשש מפני הבאות. לאחר זמן מה, נפנה רבינו לסובבים אותו ודרש על פשר ההמולה, וכשנענה "הרוסים נכנסו לכאן", הגיב ואמר: "אז בגלל זה צריכים להפסיק ללמוד?" ושב לתלמודו…

אמונים אנו על הכלל שהורונו חז"ל, "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים וכו´". מכל מקום גם אם לא נתהדר בנוצותיהם של אותם ראשונים אשר מפיהם אנו חיים, הרי אנו מבינים לכל הפחות מהם "נוצות" שיש להתהדר בהם. והלא עוד חיים עמנו רבים, שחיו את הדברים פנים אל פנים!. כלום ניתן אפוא בכלל להיפגש עם כאלו המנוטרלים כליל מהוויה זו, בנקודה מסוימת על אותו קו?

ואם נעמיק במבט זה, נעלה על עוד תופעה מופלאה, שיש בה משום הצבעה, על המרחק המבדיל בין שני הקווים המקבילים, שלא יוכלו להיפגש לעולם:

ממש בשבועות האחרונים, לצד ההתקפה על בני הישיבות, התקיים דיון באשר לדו"ח המבקר על אסון השריפה בכרמל. עיקרו של הדיון נסוב, על עניין ה"אחריות המיוחדת", אותה ציין המבקר. משמעותם של הדברים הייתה, חיפוש האשמה הכרחית לאסון, לשם הטלתה על בני אדם, לפי הקריטריונים הנרחבים והמחמירים ביותר, שיכללו בתוכם את האפשרות לכך. זאת על בסיס מבט הגורס, שחייב להימצא אשם לכל אסון ורק בסימונו של זה, יבוא פורקן לרגשות הכאב הזעם. זאת על אף, שאלו נבעו בעיקר מאבדן הנפשות באוטובוס הסוהרים, שלא היה קשור לעצם עניין הכיבוי כלל ועיקר. כך, על פלטפורמה כה כוזבת, התפתח שיח שלם, שבמסגרתו הוטלו ההאשמות ההדדיות, כשכל אחד מהצדדים עמל במיטב כישרונו לבאר, שהאשמה נעוצה בזולתו ולא בו.

ובאותם ימים ממש, התפתחו הדברים לידי גזירה חמורה על קיום התורה, מה שנתפס בקרב החרדים לאסון חסר תקדים (ודאי שאין הכוונה להשוות בין האסונות, מה עוד שכאמור, הללו ביכרו להתעלם מאבדן החיים). והנה, התגובה המעשית לכך בקרב היראים, הינה עצרות תפילה וקבלות ללימוד ברציפות כפי שהורה מרן ראש הישיבה שליט"א. אולם לא די בכך. מכל כיוון באות הקריאות לביקורת עצמית בסגנון "מה זאת עשה ד´ לנו" ומוסף "יתד השבוע" האחרון, הוקדש רובו ככולו לדברי גדולי ראשי הישיבות שליט"א, שקראו לתקן את הצריך תיקון, בהצביעם על שורת נקודות שיש להתחזק בהן.

הרי לנו עוד הבדל מנטאלי, שיש להבחין בו בסערת הימים האלה, בין שני קווים שאין ביניהם נקודת מפגש ולעולם לא תהיה. זאת לא רק בגלל ריחוק המושגים במהותם, אלא על שום העובדה המוצקה, שממש כפי שהללו מדברים עם עצמם, כך אנו מדברים לעצמנו.