על רקע חשיפת התצלום המרגש שמתעד את פגישתו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע עם הגנרל דווייט אייזנהאואר בעיצומו של יום הכיפורים תש"ו, חזרו בביטאון 'צאנז' אל הפגישה, שהשלכותיה נצפו כבר בהטבה המידית לשוהי מחנות העקורים על אדמת גרמניה

מאת: יקותיאל יהודה גנזל, ביטאון 'צאנז'

רק משתמה השואה הארורה והגֵווים היהודיים התרחקו מהשער הזכור לדיראון עולם בעל הכיתוב: "ארבייט מאכט פריי", כשלראשונה מזה שנות תהפוכות הם משוחררים מהעבודה בצִלם של שליחי השטן, התחילו רגשות השכול לכרסם באכזריות בלבות האודים המוצלים מאש. עד לאותו רגע מיוחל, הם היו כלואים בשגרירות הבלעדית של הגיהינום עלי אדמות, אולם בד בבד גם מחשבותיהם היו כלואות, לא היה זמן לחשוב על העבר ועל האבדון כשנלחמו מלחמת קיום והמיקוד העיקרי היה לנסות לשמור על נקודת השפיות האחרונה שאולי נותרה. כעת, עם השחרור הגואל, נגאלו גם כנפי המחשבה והאובדן הגדול קם וניצב במלוא תוקפו, קורע ומְמוֹטֵט, נוגס ושורט, מכאיב ופוצע.

בתקופה הראשונה שלאחר השחרור, היו אלה חיילות הצבא האמריקאי שקיבץ את האודים המוצלים מאש, את אחינו בני ישראל הנתונים בצרה יחד עם שבויי מלחמה רבים מאומות העולם. אלה כמו אלה שוכנו ב'מחנות העקורים'. מחנות שהתנהלו תחת משטרם של החיילים האמריקאיים, בהם זכו הניצולים מרי הנפש להקלה פורתא בדמות ביגוד מינימלי, אוכל שיש בו כדי לקיים את הנפש והעיקר – סר צל המוות; חדל העשן מלהיתמר מהארובות האושוויציניות ופסק ריח הגופות החרוכות, הריח הנורא שילווה אותם עוד תקופת שנים לא מעטה.

אחד מ-57 המחנות (כך לפי ההשערה) שהוקמו עבור העקורים בגרמניה ובאוסטריה, בטריטוריית הכיבוש האמריקאי, היה מחנה 'פלדאפינג' (פעלדאפינג). מדובר היה במחנה צבאי נטוש בקרבת העיירה פלדאפינג אשר למרות קוטן ממדיו אוכלסו בו כמעט 6000 ניצולי שואה ופליטים מיוסרים. הדוחס היה כמעט בלתי נסבל, אבל עדיין טוב פי כמה מהמצב במחנות הכפיה; שם במחנה זרח כידוע אורו של מלאך האלוקים, כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זי"ע, אשר ניער מעליו את האפרורית והעפרורית וכמלאך אש יצא להאיר ולהזריח מחדש את אורה של האמונה היהודית היוקדת, בהקימו של רשת 'שארית הפליטה' כשבפעולותיו הכבירות הוא מעמיד מחדש את יתדה של היהדות שעוד תפרח ותלבלב עד ימות המשיח. אין שום הסבר טבעי למקור כוחו הבלתי טבעי בו ייסד עוד בשלהי שנת תש"ה, שנת השחרור, ישיבה ובית מדרש, מטבח מהודר וחברא קדישא לקבורתם של הקדושים הרבים שפזורים היו כדומן אשר על פני האדמה. כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע חישל וחיזק, הפיח רוח חיים והצית ניצוצות חבויים, עורר והאיר, סמך ותמך, ופתח את הדף הראשון במסכת התקומה רבת האנפין.

התקומה, האיטית והמחושלת, היתה יכולה להמשיך במישרין, אלמלא הגיח איום ה'רֶפַּטְרִיאַצְיָה' על כל השלכותיו האיומות והחיה מחדש את זיכרונות הבלהות בלב הניצולים הדוויים, שוב מצאו הם את עצמם נתונים תחת לחץ, דוחס, חוסר, רעב ואין-אונים.

רֶפַּטְרִיאַצְיָה

מונח קר ופשוט הוא הרפטריאציה, משמעותו – שיבה למולדת, חזרה לכור מחצבת. אולם כאשר היא משמשת נגד רבבות רבות של יהודים שהשיבה לביתם הקודם אינה אפילו בגדר חלום רחוק, לאחר שמעונותיהם ואוצרותיהם נבזזו ונחמסו ונפלו לידיהם של גויים ארורים ששמשו ככוח עזר למרצחים. היה זה כאשר במפקדות האמריקאיות התקבלה ההחלטה לחדול מלהשפיע לניצולים ולפליטים את צרכיהם. מבחינתם, משחלפו מספר ירחי התאוששות בסיסיים, אינם שונים מכל קבוצת שבויי מלחמת אחרת בהיסטוריה ועליהם לשוב לבתיהם ולפתוח מחדש בחייהם, על חשבונם הפרטי.

ככל שהיה מדובר בפליטים הערלים הרבים, הדבר היה לא פחות ממוצדק. לרובם המוחלט היה לאן לחזור ובתיהם חיכו להם כביום הימלטם, ואכן, עד אמצעו של חורף תש"ו הושבו לבתיהם כשישה מיליון פליטים ערלים באמצעי תחבורה מגוונים. שונה היה הדבר לגבי הניצולים היהודים המצולקים בגוף ובנפש, הם, שלא היה להם לאן לשוב, התנגדו בכל תוקף למערך השיבה למולדת ולא הסכימו לעזוב את מחנות העקורים. ההתנגדות לא התקבלה בחינניות מיוחדת בקרב הצבא האמריקאי שהחל מצדו מצר את רגליהם של העקורים היהודיים. זה התחיל בקיצוץ משמעותי מקצבות האוכל והביגוד והמשיך בנעילה מחמירה של שערי המחנות, מכאן ואילך לא יכלו יותר לצאת ולבוא כל אימת שחפצו, והגבלות אכופות הוטלו גם על ניידותם במרחבי גרמניה.

מר במיוחד היה מצבם של חלק ניכר מבני מחנות העקורים שהיו תחת שליטתו של לוטננט גנרל (תואר גנרלי בכיר) ג'ורג' פַּטוֹן, מפקד המחנה השלישי של החיל האמריקאי ששמו נרשם בדפי ההיסטוריה באיש מלחמה מבריק ושנון, אבל לא פחות מכך, כאנטישמי מרושע שהשקפותיו והשלכותיהם על היהודים לא היו טובים משל הנאצים. אכזר זה נהנה להצר את רגלי הניצולים האומללים והפך את מחנות העקורים, מקום מפלטם של ניצולי המחנות, לעוינים ומציקים. בהוראותיו קיבלו מחנות העקורים מראה דומה למחנות הכפייה וההשמדה, חיילים אמריקאים חמושים הוצבו בשערי הכניסה למחנות ולא התירו את יציאתם של היהודים מהם. כשהגיעו פליטים יהודיים מפולין ורצו למצוא מעט מנוח במחנות העקורים, הורה אותו רשע לסלק אותם ואף להחזיר אותם אל מעבר לגבול. פטון מרושע זה, שפע בכל מהותו שנאה תהומית ליהודים; בין יומניו שהתגלו לאחר שהתפגר והפך את העולם למזוהם פחות, אנו מוצאים בין היתר את השורה הבאה שדומה שהועתקה אות באות מ'מיין קאמפף' (ספרו של הצורר הנאצי היטלר ימ"ש בו שרטט לראשונה את שנאתו התהומית ליהודים ואת תכנית השמדתם), כך כותב פטון (בתרגום מילולי): "יש כאלה המאמינים… שהאדם העקור הוא בן אנוש, מה שהוא אינו, וזה חל במיוחד על היהודים, שהם נחותים מחיות!" שורה זו נותנת לנו הבנה מינימלית אל חייהם של היהודים במחנות שתחת שליטתו שהפכו להיות קשים ומרים ואפילו בלתי נסבלים.

ברם, אחרי ככלות הכל לא היה מדובר במחנות הכפייה הנאציים; כך שהתכתובת בין שוהי המחנות לבין אחיהם שמעבר לים סיפרה על התלאות הקשות ועל הצרות האחרונות שמתווספות אל הראשונות. גם עיתונאים שונים מכל קצווי תבל שהגיעו במיוחד לסקר את מצב העקורים ולספר מפיהם לכל העולם על זוועות השואה שהעולם עוד טרם התחיל להכיל, הפכו את קולמוסיהם לשליחים טובים שבישרו לקהילות היהודיות שבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, על האפשרויות המוגבלות המעיקות על צווארם של אחיהם, ניצולי ופליטי אירופה החרוכה.

עד מהרה החלו לשכותיהם של אנשי ממשל ואישי ציבור אמריקאיים רוחשים כמרקחת, תלונות הגיעו ועדויות זעזעו ודעת הקהל הפך למתרעם במיוחד. העם האמריקאי דרש להפסיק את החרפה המתמשכת ולהעניק לניצולים המסכנים מעט דרור ורווחה לאחר שחלפו בכל מדורי הגיהינום בזה אחר זה. הקולות לא פסקו גם כשהגיעו אל שערי הבית הלבן, כך נחשף אליהם נשיא ארה"ב הארי טרומן שהחליט לפעול במהירות.

הדו"ח שזעזע

ביום י"א בתמוז תש"ה זימן אליו הנשיא טרומן פרופסור-משפטן לא יהודי בשם ארל הריסון שכיהן כנשיא בית-הספר למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה ושלחו לעמוד בראש ועדה שתחקור את מצבם של היהודים במחנות העקורים, הועדה המוכרת כ'ועדת הריסון', שוטטה משך כחודשיים ימים בין המחנות והעלתה על גבי הכתב תמונת מצב שהרעידה את אמריקה כולה. יש הנוטים לטעון שהתיאורים בהם תיאר הריסון בדו"ח שהגיש ("דו"ח הריסון" מחזיק בחשיבות היסטורית רבה מאחר ויש בתוכנו קריאה לעליית יהודים לארץ ישראל, קריאה שגרמה לממשל האמריקאי לעשות ככל יכולתם לאפשר את שיבתם של היהודים אל ארץ אבותיהם), מוגזמים ומעוותים ומציגים את החיילים האמריקאים באור שלילי מדי; אחרים מסבירים שאף אם אמנם הביטויים היו מפליגי לכת, מכל מקום היו הם כורח המציאות כדי לעורר את לב האומה האמריקאית ואת לב שליטיה אל הזוועה אותה עוברים יהודי מחנות העקורים.

בליבו של "דו"ח הריסון" שהוגש כעבור חודשיים, בחמשה-עשר באלול, עומדת לה הפסקה המאשימה, זו שהצליחה לחולל סערה של ממש באמריקה כולה. כך נכתב בה (תרגום מילולי מתוך: 'בימי שואה ופקודה' עמ' 39):

"על־פי מצב העניינים עתה נראה, שאנו מתייחסים ליהודים, כפי שהנאצים התייחסו אליהם; פרט לכך שאין אנו משמידים אותם. רבים מהם נמצאים במחנות ריכוז בפיקוח משמר צבאי שלנו, במקום כוחות הס"ס, ומתעוררת המחשבה: אם הגרמנים, בראותם זאת, אינם סבורים שאנו ממשיכים במדיניות הנאצית, או לפחות מתייחסים אליהם [הגרמנים] בסלחנות".

כבר בפרסומו הראשוני של הדו"ח, לפני שכלל יצאה פקודה מהבית הלבן, כבר רשמו הֵדָיו שינוי מזערי במצבם של הפליטים היהודים שעל אדמת אירופה, פתאום כבר הותר לפליטים הפולנים להיכנס אל השטח האמריקאי ואל מחנות העקורים כשעל מפקדיהם של החיילים ניכר שמוכנים הם לחטוף את מטחי הגערה על התנהגותם הנלוזה.

ימים ספורים חלפו עד שצו נשיאותי-קפדני שוגר אל המפקד העליון של כוחות ארצות-הברית באירופה כולה, הגנרל דוויט דיוויד אייזנהאואר, שיראה לשנות לאלתר את מצבם העגום של היהודים האומללים השוהים ומעונים במחנות העקורים. אייזנהאואר שלא היה מודע מספיק לזוועות שמועברים היהודים שתחת חסותו, בעיקר על ידי הגנרל הרשע פטון, מיהר להתוודע אל המצב העלוב ולטפל בו במהירות רבה ובקפדנות בלתי נסלחת.

ראשית מינה אייזנהאואר את הרב הצבאי יהודה ניידיץ שישמש מכאן ואילך כיועצו לענייני יהודים. מעדותו של יועץ יהודי זה ('יועץ ומקים' עמ' 20 הובא במאמרו של הגרעי"מ לווין בקובץ 'אורייתא' עליו בוססו חלקים ממחקר זה), אנו למדים על המתח הרב שנוצר בהגיע הפקודה הנשיאותית אל המטה הכללי, לדבריו מכתבו של הנשיא טרומן לאייזנהאואר, "בא כפצצה אשר הביאה את כל המטרה לידי תזזית". התזזית המבורכת הביאה כאמור למינויו של היועץ ולהפקדת סמכויות נרחבות בידיו ולשורה של פקודות חמורות אותם קיבלו כל מפקדי הצבא האמריקאי בגרמניה ותבעו להעניק ליצולי מחנות הריכוז תשומת לב מיוחדת ותנאים מועדפים ונינוחים; לסדר את הניצולים היהודיים שסבלו הכי הרבה תחת המגף הנאצי במחנות משלהם ולא בשהייה מעורבת עם שאר הפליטים הזרים והכי חשוב – לסדר להם מעמד של 'חסר נתינות' שאומר שאינם שייכים לשום מדינה ואין אפשרות להכריחם לעזוב את המחנות ולחזור לאזור ממנו באו. עד כדי כך השפיעו הדברים על מפקדי הצבא האמריקאי עד שהוצאה פקודה שבמקרה הצורך, משיבואו ניצולים ופליטים יהודיים נוספים ולא יהיה מקום לשכנם, יש להחרים בתים מיד אזרחים גרמנים וליישב בהם עקורים יהודים. מדובר כמובן בשינוי מהותי מהקצה לקצה.

עדויות מספרות

כל התיאורים והעדויות בהם עסקנו עד כה, אינם מהווים אלא הקדמה הכרחית לנושא העיקרי של מחקרנו זה – פגישתו של המפקד העליון דוויט אייזנהאואר עם כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זי"ע בהתקיימה ביום הכיפורים של שנת תש"ו ואשר תיעוד נדיר ביותר ממנה, נחשף בימים האחרונים לאחר שתדלנות בת שנים.

היה זה כאשר אייזנהאואר החליט בפתאומיות לבקר במחנות העקורים בהם משוכנת שארית הפליטה היהודית, כשהוא מלווה בראש המטה הגנרל בדל סמית ובמפקד המחנה השלישי, לוטננט גנרל פטון, אשר על אודות רשעותו ואכזריותו הרחבנו לעיל. ביום הקדוש תש"ו ביקר המפקד העליון בשלושה מחנות: פלדאפינג – מחנה העקורים הראשון שהוקם ע"י הצבא האמריקאי; לנדסברג, המחנה הסמוך שהוקם גם הוא יחד עם קודמו, ובשטוטגרט. במהלך הביקור בפלדאפינג פגש אייזנהאואר באורח לא צפוי את עמוד האש שהילך בתוך המחנה והפיח בשוכניו זיקים של תקווה – כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, לפגישה שנרשמה גם במסמכי העדויות הלא חרדיות ויהודיות, כזו ששינתה בצורה רבה את כל יחסו של אייזנהאואר לאסירים היהודיים, ושומרי המצוות בפרט. כשלאותה פגישה היתה גם השלכה שמימית בזהות נשיאה הבא של ארצות־הברית ובגורלו המר והסופני של הגנרל הרשע פטון.

משך שבועות רבים עמלנו ללקט כל בדל עדות וכל רסיס מידע מפיהם ומפי כתבם של מי ששהה באותו מעמד נרגש, כשבשורות הבאות ננסה בס"ד להשוות בין הנתונים ולבנות את התמונה השלימה והבהירה מכל מה שהתרחש באותה פגישה. התיעודים אותם מצאנו ועליהם הסתמכנו הם כדלהלן: עדויות ניצולים מתוך הספר 'לפיד האש' ח"א עמ' רפג-רפה; עדותו המקיפה של המשב"ק הרה"ח ר' יהושע ויצנבלום זצ"ל ששמע את הדברים במהלך חורף תש"ו מפיהם של עדים נוכחים; עדות חיה ומקורית ששמענו מפיו של הרה"ח הישיש ר' ישעיה גליק שליט"א מזקני אנ"ש בירושלים, שנכח במקום וסיפר לנו על פני הדברים אותם ראה וגם רשם בספרו התיעודי-היסטורי 'ממחשכים הושיענו' בעמ' 230-233; עדויות מרתקות מפיהם של שניים מתוך אלה שתרגמו את השיח בין כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לאייזנהאואר, שני יהודים ששימשו בצבא האמריקאי, ה"ה, הר"ר מאיר בירנבוים שאף העלה את הדברים בכתובים, ולוטננט סילבר – חייל אמריקאי דתי שמוצאו מוויליאמסבורג. כשאליהם אנו מצרפים עדויות שונות ששמענו במהלך השנים מפיהם של יהודים שונים שנכחו במקום, כמו הרה"ח ר' יהונתן פרקש הי"ו מארה"ב או ממה ששמעו מפיהם של נוכחים. וכתוספת לדברים אנו מביאים עדות נוספת מפיו של רודולף טסלר – אחיו של הרה"ח ר' ברוך, שאמנם לא נכח במקום בשעת הפגישה, אולם שמע את הדברים מפי אחיו העקורים עובר להתקיימותם.

תיאורו של המשב"ק

תיאור הדברים כפי שנשמעו מפיו של המשב"ק הרה"ח ר' יהושע ויצנבלום זצ"ל ומקבלים ביסוס ע"י אחד המתורגמנים ששהו שם ר' מאיר בירנבוים הובא כבר בבטאוננו פעמים אחדות, הדברים קובצו והובאו בתיאור פרטני של השתלשלות העניינים אחת לאחת בספר 'לפיד האש', כשהתמונה הנבנית מתבססת בעיקר על עדי ראיה שסיפרו לר' יהושע ז"ל, משכך חלק מהדברים לוקים ככל הנראה בחסר. תחילה נביא את תיאור ההשתלשלות בשלמותו, ככתבו וכלשונו, ולאחר נפנה ונטפל בנקודות החסרות, להוסיף לבאר ולברר מה באמת התחולל באותו מפגש היסטורי ומה היו השלכותיו הן המידיות והן לאחר זמן.

כך מתוארים הדברים בעדותו של המשב"ק ר' יהושע ז"ל:

"בעיצומו של יום הקדוש, יום הכיפורים, הופיע לביקור במחנה העקורים בפעלדאפינג הגנרל דווייט אייזנהאואר, שהיה בעת ההיא המפקד העליון של צבאות הכיבוש האמריקאים באירופה ואשר לימים נבחר לנשיא ה-34 של ארה"ב. אוכלוסיית הפליטים התאספה לכבודו בשערי המחנה ומרן זי"ע יצא ג"כ לקראתו, עם חלה קלועה ומלח שהוגשו לגנרל, וספר־תורה חבוק בזרועותיו.

"לרגל המאורע ארגנו במחנה טקס "קבלת פנים" מלכותי. הציבור תבע כי מרן זי"ע יהיה במעמד זה הנואם המרכזי, אשר יביא לידי ביטוי בנוכ חות האורח הדגול את רגשות הפליטים ואת משאלותיהם. אמנם בניגוד לדרישת הציבור הרחב, קמו פעילי המפלגות החילוניות והכריזו בסערה שלא יניחו לו לדבר בשום פנים, כי אם בתנאי שיתחייב מראש …לא להזכיר בדבריו את השם ה' ולא להטיף ל"יידישקייט". בכלל, הזהירו, יהיה עליו לקצר בנאומו ולפנות את מקומו ל…נואמים אחרים.

"אולם, כמצופה וכמובן מאליו, לא שעה מרן זי"ע לאיומיהם כל עיקר, ובמהלך הטכס החגיגי פעל באופן חופשי כמיטב הבנתו. כאשר עלה על הבימה שהכינו עבור הנואמים, הושיט לו בזריזות אחד ממלוויו טלית מצוייצת, אותה הטמין מראש בחיקו, והרבי הניפה באוויר והתעטף בה לעיני כל הקהל, אחרי שבירך בקול רם ובהתלהבות כדרכו "בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית". הציבור הענקי נפעם כולו מהופעתו האצילית המרשימה, כשהוא מעוטף בטלית קדושה ופתילי הציציות משתלשלים בארבע כנפותיה. דמותו הזכירה להם את דמויות אבותיהם הקדושים שנרצחו על קידוש השם בידי הנאצים הארורים ימ"ש. לשונם כאילו ניתקה מפיהם. איש לא ההין להפר את הדממה והרבי פתח ודיבר בקול חוצב להבות אש על ההשמדה ועל הצרות, על הגורל היהודי ועל תפקידנו בעולם כעם הנבחר, עם השם. הוא קידש בברכה את הגנרל האורח אשר נתגלגלה על ידו משמים זכות גדולה מאד, לקחת חבל בשחרור בני אדם חפים מפשע שנלקחו למות, אך בעיקר היו דבריו מכוונים אל אחיו בני עמו.

"הוא הזכיר לכל היהודים הנוכחים במעמד הגדול ש…לא ישכחו את מחצבתם. גם הזכיר לעולם ה'מתורבת' וה'נאור', עמי החופש והדמוקרטיה, שלא ישכח את מה שעוללו לנו הצוררים. הרבי דיבר בסערת רוח בלתי רגילה, מרגע לרגע הלכה והתגברה התרגשותו והקהל שמנה אלפים רבים נסחף ביחד עמו. הרושם שעשה נאומו, היה כביר ועצום. הציבור כולו התמוגג בדמעות שליש. אנשים מבוגרים יבבו בבכי כילדים.

"כשסיים מרן זי"ע את דבריו, ציווה מיד למלווהו, החזן ר' אהרן מילר, להגיד ברמה תפילת "א-ל מלא רחמים" לעילוי נשמת הקדושים, כדת היום שמזכירים בו את הנשמות. ושוב געה והתייפח קהל האלפים בבכי תמרורים נסער ומזעזע. המעמד כולו הפך להיות לחרדת אלוקים. מעמד נשגב שכולו קידוש השם.

"כמובן שבינתיים נשתנה הלך הרוחות בקהל מקצה אל קצה. היריבים מן השמאל סלחו לו את "פשעו" שהזכיר שם שמים. הנואמים הבאים כבר ויתרו לגמרי על זכות הדיבור שלהם. מרן זי"ע נשאר, איפה, הנואם היחיד בקבלת הפנים המלכותית. ה"צ'אפלינים" האמריקאיים (בתוכם היה ג"כ הר"ר מאיר בירנבוים) ומפקד המחנה לוטננט בדל סמית, תרגמו באוזני הגנרל אייזנהאואר את דבריו שנאמרו ביידיש, לשפה האנגלית. הגנרל התרגש עמוקות מכל מה שראו עיניו ושמעו אזניו, בהבטיחו לפעול הלאה כמיטב יכולתו לטובת השרידים, בכל תחום ונושא שיהיו זקוקים לעזרתו.

"מאז ואילך היה קיים קשר ידידותי מלא הערצה ממנו למרן זי"ע, קשר שנמשך ונשתמר לאורך ימים, וכמה פעמים נוצל ג"כ לטובת אחינו בני ישראל.

"אף הוא, הגנרל, שאל אז בגמר הטקס את מרן זי"ע: במה יוכל לבוא לעזרתו כעת? מרן זי"ע ענה לו, באמצעות מתורגמן, שאינו מבקש ממנו שום דבר – אלא אם יוכל להורות שישיגו עבורו ועבור הציבור "ארבעה מינים", לקראת חג הסוכות, שיחול בעוד ימים ספורים.

למשמע תשובתו, תקפה את הגנרל אייזנהאואר התרגשות עצומה, הוא הבין כי הצדיק הניצב נכחו הנהו איש אלוקים קדוש. אחרת אי אפשר להסביר את הפליאה הזאת, שיהודי מן ה"די.פי" במחנה שומע מפי מפקד הצבאות בכבודו ובעצמו, כי הוא מוכן למלא עכשיו את כל משאלות לבו ו…איננו מבקש דבר זולת אתרוג ולולב. כפי שמסופר, נשלח אז מטוס מיוחד מטעם המפקדה האמריקאית באזור הכיבוש לאיטליה ומשם הביאו ה'צ'אפלינים' למרן זי"ע לולבים ואתרוגים – ע"פ הוראתו הישירה של הגנרל אייזנהאואר".

עיתוי המפגש ההיסטורי

לפני שנעבור לתיאור הבא, נציין רק פרט טכני אותו אנו מוצאים בשינויים קלים בין העדויות, והוא – האם רק לאחר שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע סיים את תפילת היום הקדוש הוא יצא לקבל את פניו של המפקד העליון, או שמא היה זה בין התפילות, לאחר תפילת שחרית או קריאת התורה.
בעדותו האישית של מאיר בירנבוים בספרו, אנו מוצאים שהדבר התרחש רק לאחר שסיימו את תפילת המוספין, או אז הגיעה פמלייתו של אייזנהאואר ואז יצא כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע אל טקס קבלת הפנים. כשהוא מספר על כך ש: "קצין דתי מוויליאמסבורג בשם סילבר ואנכי ליווינו את הרבי ואת רבי יצחק מאיר זמבה (בן אחיו של הגר"מ זמבה זצ"ל) לפגוש את אייזנהאואר…"

תמונה שונה במקצת עולה מעדותו של הרה"ח ר' משה לוי הערץ ז"ל, שהעיד בקצרה על אותו יום כיפור של שנת תש"ו בצל הקודש, בדבריו הוא מציין את העיתוי בצורה שונה מעט. את דבריו נביא במלואם מאחר ואפשר ללמוד מהם פרט חשוב נוסף לגבי אותה פגישה: כפי שאנו רואים בעדויות כולם, הרי שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע הופיע בהדרתו לטקס קבלת פניו של אייזנהאואר ודרש ושוחח ופעל בכוחות רבים, אולם כשמסכיתים לזיכרונותיו של ר' משה לוי הערץ, למדים שהיו אלה כוחות עלומים שהתגלו בקרבו של מלאך האלוקים, זאת באשר תשישותו המרובה של אותו צדיק באותו היום.

כך סיפר ר' משה לוי:

"בערב יוכ"פ סבל מרן זי"ע מחולשה יתירה. נכנסתי אצלו ובקשתי שיברך את הנערים אשר לימדתי ע"פ הוראתו, ומצאתיו במצב של אפיסת הכוחות ממש, ואמר לי שיברכם אחרי יום הקדוש ויזכרם בתפילת החג. אני בראותי את מצבו הייתי בטוח כי ביום כיפור זה כלל לא יצא לתפילה, אעפ"כ בהתקדש היום התגבר כארי ולא יאומן כי יסופר מעבודתו העילאית בליל "כל נדרי" כשלעצמו. דרשתו התארכה כדי שעה ומחצה. הוא ירד לפני התיבה בכל תפילת מעריב ואח"כ אמר בהתלהבות נוראה כל ספר תהלים ו"שיר היחוד" והמשיך בעבודתו הקדושה, כשהוא ניעור כל הלילה מבלי שירגישו בו סימני עייפות כלל. תיכף עם שחר התחיל בסדר עבודת היום מתוך יגיעה גדולה, והתפלל בעצמו כשליח ציבור בכל התפילות, ואחרי קריאת התורה לפני תפילת מוסף התרחש המאורע הידוע עם הגנרל אייזנהאור. עוד היום לאחר חמישים שנה ויותר לא דעכה השתוממותי מהיכן שאב הכוחות העל-טבעיים לעבודה קדושה כזו…"

הרי לנו שר' משה לוי הערץ מקדים את שעת יציאתו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לטקס ולפגישה לאחר קריאת התורה, לפני תפילת המוסף, מה שמוסיף לחשיבות הרבה שייחס כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לטקס ולמפגש עם הגנרל, בכך שיצא עוד לפני תפילת מוסף. והאמת שמסתבר שאכן כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע יצא להשתתף בטקס עוד לפני תפילת המוסף, מאחר וכך מופיע גם בעדותו של החייל היהודי הרב סילבר שתובא בהמשך, מה עוד, שבהתבוננות בתצלום הנדיר שהתגלה זה עתה, אפשר להבחין בבהירות שהטקס מתקיים בשעה שחמה במרומי רקיע, שעת צהריים לוהטת – מה שמלמד אותנו שמדובר לפני תפילת המוסף הארוכה והמשתפכת של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע.

גנרל סילבר מעיד

לאחר שהבאנו את תיאורו המפורט של המשב"ק הרה"ח ר' יהושע ויצנבלום זצ"ל, מעניין יהיה להתבונן בעדות נוספת מזווית אחרת וייחודית, מדובר בעדותו האישית של הקצין האמריקאי הרב סילבר (זילבר) שהיה מהרבנים הצבאיים ואף היה מתלמידי 'תורה ודעת', ששימש כמתורגמן (כנראה אחד מני כמה) בין כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לבין המפקד העליון. סילבר זה מסר את הדברים בדיוק מירבי להרה"ח ר' הרשל קנאפפלער ז"ל עמו עמד בקשרי מסחר, והוא זה שמסרם לאוזני מחותנו, להבחל"ח, הרה"ח ר' אהרן ישעיה שפיצר שליט"א מיוניאן סיטי שהעלם על גבי הכתב.

ההבדל הגדול בין עדות זו לבין התיאור הקודם שהובא, הוא בכך שבעוד התיאור הקודם עוסק בעיקר בנקודת מבטם של העקורים חוסי המחנות, ומשום כך הוא מבטא ברובו את התככים הפנימיים בין שומרי התורה והמצוות לבין פורקי העול, ואת ההתרגשות שאחזה בקהל למשמע הדברים, מבלי להתעכב יתר על המידה במפגש האישי בין כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לאייזנהאואר; הרי שעדות זו שנשמעה מפיו של קצין בצבא האמריקאי, מספקת את ההצצה המרתקת מהפן האמריקאי מבלי להתחכך יותר מדי במה שקרה בקרב שוהי המחנה. כשגולת הכותרת שבעדותו היא הנימה האישית של השיחה שנוהלו בין הצדיק היהודי לבין המפקד האמריקאי. במהלך העדות ניתן לזהות פרטים אחדים השונים בתיאור זה האחרון מן התיאור הראשון שהבאנו ובהמשך נעמוד עליהם. רק זאת נציין טרם נחזור במנהרת הזמן לאותו יום כיפור שלפני למעלה משבעה עשורים, שמהימנותה של עדות זו בכך שהיא זהה להפליא במרביתה לעדותו של הרה"ח ר' ישעיה גליק שליט"א מזקני וחשובי אנ"ש בירושלים שנכח בעצמו באותו מפגש.

הרי לנו עדותו של הגנרל סילבר בדיוק מושלם, כפי שנרשם בקולמוסו של ר' אהרן ישעיה שליט"א:

"בהיותי יהודי שומר תורה ומצוות, דאגתי לקבל שחרור מהממונים עלי על יום כיפור שחל אז ביום רביעי בשבוע. בהכירי את הריכוזים היהודים במחנות העקורים בחרתי לשהות ולהתפלל במחנה פֶלדַפִינג שם היה הקלויזנבורגר רבי, אשר קיבץ סביבו יהודים משארית הפליטה ועודדם לחזור ולנהל חיים יהודיים בדרכי אבותיהם שנהרגו על קידוש ה'. הוא יסד שם מטבח כשר וגם הצליח לארגן הפיכת אולם כינוסים גדול שישמש מעתה לבית כנסת עבור הפליטים.

"התיישבתי על אחד הספסלים האחוריים, נשארתי לבוש במדי הצבא שלי, אך הורדתי את הנעליים ושמתים בפינה (זאת באשר איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים – י.י.ג.). את המחזור שהיה אתי מהבית הוצאתי והתפללתי בכוונה כראוי ליום הקדוש והנורא, ולאור המצב האומלל בו שהו כל המתפללים האחרים פליטי השואה שנשארו מיותמים ממשפחותיהם.

"בבוקרו של יום הקדוש אירע דבר מוזר ובלתי צפוי לחלוטין, כאשר הרבי מקלויזנבורג נכנס לבית הכנסת הוא נעמד פתאום על יד הספסל שעליו ישבתי, הסתכל עלי וקרא לי: "חייל המשרת בצבא חייב להיות לבוש במדים בצורה מסודרת, הנעליים הם חלק בלתי נפרד ממדי הצבא, ועליך להקפיד ללבוש אותם בכל עת", אמר לי בפסקנות. "הנני בן למשפחה חרדית מברוקלין ומעולם לא לבשתי נעלים ביום כיפור" עניתי לו, "ומלבד זאת, אף אחד מאנשי הצבא האמריקאי לא יראה אותי פה בבית הכנסת". "בכל זאת" ענה לי הרבי "אתה חיל בצבא ועליך ללבוש את הנעליים כפי שהנני פוסק לך בתור רב". בלב כבד נאלצתי ללבוש את נעלי הצבא שלי כפי ציוויו של הרבי.

"התפלה החלה וההתרגשות עברה כל שיא. כמעט כל ציבור המתפללים נשארו גלמודים מכל משפחותיהם, ולרבים מהם היתה זו תפילת יום הכיפורים הראשונה אחרי חמש או שש שנות סבל תחת הקלגסים הנאצים ימ"ש.

"לקראת צהרי היום הקדוש, עם סיום תפילת שחרית, נשמעו פתאום חריקות עזות של גלגלי מכוניות צבאיות ברחבת בית הכנסת. מפה לאוזן התפשטה הידיעה המרעישה שהנה הגיע הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של צבאות הברית עם פמליית הקצינים הבכירים של צבא הכיבוש האמריקאי, לבקר את הרב הלברשטאם מנהיגם של "שארית הפליטה". הרבי יצא על פתח בית הכנסת לקבל את פני האורח הדגול ואני נתבקשתי לשמש כמתורגמן ביניהם. הרבי הביע לגנרל אייזנהאואר את ההערכה העמוקה של עם ישראל ובמיוחד ציבור שארית הפליטה, על חלקו ההיסטורי להוביל את צבאות המטות המאוחדות לנצח ולהביס את הצבא הגרמני ולשחרר רבבות אסירים הנאנקים במחנות ההשמדה הנאציים.

"הגנרל שאל את הרבי אודות חיי הפליטים במחנה העקורים בפלדפינג, והרבי הדגיש לפניו את הצרכים המיוחדים של אלפי היהודים המקפידים על שמירת מצוות וכשרות המאכלים כפי שנהגו הוריהם שנרצחו ע"י הגרמנים. אייזנהאואר פנה אל המפקדים הבכירים שידאגו לספק להם את כל הצרכים המיוחדים כפי שיידרשו ע"י הרבי. אח"כ שאל את הרבי אם יש לו איזו משאלה אישית שיכול לעזור לו. על זה ענה לו הרבי שאכן יש לו משאלה חשובה מאוד, היות ובעוד חמשה ימים מגיע חג הסוכות בו נצטווינו לקחת ארבע מיני גידולים מיוחדים אשר כמה מהם לא נמצאים בגרמניה אלא באיטליה, ואין לנו אפשרות להשיג משם, האם יכול הגנרל הנכבד לעזור לנו להשיג מינים אלו ע"י חיל האויר האמריקאי, כדי שנוכל לקיים את מצוות החג כדרוש? ואכן פקד הגנרל לקצין חיל האמריקאי בפמלייתו לבוא בדברים עם שליחי הרבי ולסדר את בקשתם במועד הדרוש.

"בשלב הזה ניתן היה להכיר על פני המצביא הוותיק אותות התרגשות. כנראה שהתרשם עמוקות מאישיותו של הרבי אשר דאגתו נתונה אך ורק לצרכיהם של אחיו לצרה וקיום מצוות הבורא. ואז פנה אלי בסבר פנים רציני להגיד לרבי שהוא מבקש ממנו ברכה אישית. ואכן העניק לו הרבי את ברכתו "בזכות אשר זכה להציל את העולם ורבבות יהודים מידיהם האכזריות של חיילות הגרמנים, יזכהו השי"ת לעלות מעלה מעלה ולהגיע למשרה הכי רמה בארצו".

"לידו של אייזנהאואר עמד הגנרל פאטון, מפקד החזית האירופאית של הצבא האמריקאי, ולאחר הניצחון – המושל הצבאי של האיזור, שהיה ידוע בדעותיו והתבטאויותיו האנטישמיות הקיצוניות. כאשר שמע את הברכה החשובה שקיבל אייזנהאואר ביקש ג"כ לקבל ברכתו של הרבי. כאשר תרגמתי לרבי את בקשתו, ענה הרבי: "ער זאל איינעמען א מיתה משונה"!, (שתהיה לו מיתה משונה!) אמרתי להרבי "וכי איך אני יכול להגיד לו דבר כזה"? ענה לי שוב הרבי בהדגשה את אותו הנוסח. הייתי במבוכה גדולה אבל בזכותו של הרבי נתן הקב"ה בפי תרגום דו-משמעי: "הרבי אומר שתזכה לפרסום גדול ושמך ייחקק באבן לנצח" (באנגלית יש לזה משמעות חיובית)".

ממצא: אייזנהאואר הגיע במיוחד כדי לפגוש במרן זי"ע

אם נתעמק בין שיטי עדות זאת ובין בתרי עדותו של ר' ישעיה גליק, נגלה שמהלך העניינים היה דווקא שונה מכפי שידענו עד עתה. אם בגרסה המקובלת סדר הדברים הוא שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע יצא מוכן ומזומן לטקס ורק לאחר שהגנרל התרשם ממנו הוא ניגש ושאל למבוקשו ולמשאלתו, הרי שבעדויות האחרונות, המקוריות יותר והמופלאות בהשוואתן, אנו לומדים שהפגישה היתה על רקע אישי ומכובד הרבה יותר.

מהעדויות האחרונות אנו לומדים שהפגישה המדוברת לא התקיימה כלל במהלך הטקס החגיגי, ולא על רקע התרשמותו המקומית של הגנרל מדמותו המקודשת של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, כי אם בשעה נפרדת, בה הגיע הגנרל ישירות על מנת לפגוש בכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, ואילו הטקס התקיים בשעה אחרת, נפרדת ומזומנת. לכן גם לא חשש החייל להשיל את נעליו מעל רגליו, למרות היותן חלק בלתי נפרד מהמדים הצבאיים, תוך כדי שהוא מציין ש"אף אחד מאנשי הצבא האמריקאי לא יראה אותי פה בבית הכנסת". ומשום כך קהל המתפללים גם התפלא כל כך כאשר: "נשמעו פתאום חריקות עזות של גלגלי מכוניות צבאיות ברחבת בית הכנסת. מפה לאוזן התפשטה הידיעה המרעישה שהנה הגיע הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של צבאות הברית עם פמליית הקצינים הבכירים של צבא הכיבוש האמריקאי".

מפתיע יותר לגלות את הסיבה הישירה שהוא מציין לכך שהגנרל מצא לנכון להטריח את עצמו להגיע במיוחד אל בית-הכנסת היהודי המאולתר: "לבקר את הרב הלברשטאם מנהיגם של שארית הפליטה". מסתבר ששמעו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע ושמע פעולותיו הבלתי טבעיות למענם של אחיו הניצולים האומללים, בעוד שאינו עוצר להתבונן בשכול האישי ובאובדן שמצא את משפחתו הקרובה והרחוקה, הגיעו עד לאוזניו של המפקד העליון וכשהוא הגיע לבקר במחנה בו שוהה הרבי היהודי המפורסם, הוא לא רצה לפספס פגישה אישית עם הדמות הרוחנית הטמירה ואף לזכות בברכתו, וכעדותו האמורה של הקצין סילבר: "ואז פנה אלי בסבר פנים רציני להגיד לרבי שהוא מבקש ממנו ברכה אישית".

משעומדים אנו על נתונים מפתיעים אלה, יש לנו לתת את הדעת על פרט אחד קטן נוסף שמשמש לנו כדוגמה נוספת, אחת מני רבבה, על עיניו הטהורות של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע שצפו למרחוק וראו את העתיד להתרחש. שהרי אם ביקורו של אייזנהאואר בבית-המדרש לא היה צפוי, כפי שמסתמן מהעדויות המצוינות, הרי שאותה הוראה הלכתית שהורה לקצין היהודי סילבר ללבוש את מנעליו מלמדת דבר ושניים על כך שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע הרגיש בביקור הבלתי צפוי.

הבקשות מתגשמות…

גם הרה"ח ר' ישעיה גליק שליט"א מספר על תוכן זהה בשיחתם של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע ואייזנהאואר, אולם אצלו סדר הדברים שונה מעט, והוא מוסיף אף תיאור עסיסי איככה החווה רבנו על הניצולים החרדים לדבר ה' שמצומקים המה מתוך שחסרים הם מנות מאכל חיוניות.
כך מתאר ר' ישעיה את השיחה מזיכרונותיו, לא לפני שהוא מקדים ומספר ש"בכל עת הביקור עמדתי בקרבת מקום בו עמדו הרבי ואייזנהאואר, בקירוב כשני מטר זה מזה":

"אייזנהאואר פנה מיד ושאל את הרבי: במה אוכל לסייע?

"הרבי: בימים הקרובים יחול אצלנו היהודים 'חג הסוכות', כמצוות התורה אנו מצווים ליטול ארבעה מינים, ביניהם אתרוג לולב והדסים שאינם מצויים במקום זה. אני מבקש לדאוג עבורנו לארבעה מינים אלו כדי שנוכל לקיים את מצוות השם.

"אייזנהאואר: היכן ניתן להשיג מינים אלו?

"הרבי: ניתן להשיג אותם באיטליה.

"אייזנהאואר: אשתדל לדאוג עבורכם את המינים המבוקשים… אולי הרבי זקוק לדבר נוסף?

"הרבי: היות ואנו איננו אוכלים מהמטבח של המחנה מחמת כשרותו ויש לנו מטבח משלנו, אך לא נותנים לנו יותר מחצי קילו לחם לארבעה אנשים במשך יום, קצת תפוחי אדמה, מרגרינה, שעועית ושמן… – לפתע הצביע הרבי על האנשים הניצבים לפניהם כד כמה רזים ומצומקים הם ופנה לאייזנהאואר וביקש שייתן פקודה להגדיל את המכסה של הדברים המיועדים לאוכלי הכשר, כדי שיוכלו לאכול ולשבוע".

אות להתרשמותו הכבירה של המקפד העליון מטוהר פניו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, הוא עצם המהירות הרבה בה הוא דאג שהבקשות ימולאו בשלימותן. לגבי בקשת ארבעת המינים, אנו מוצאים בהמשך תיאורו של ר' ישעיה:

"רק עברו יומיים וכבר הגיעו למחנה ארבעה אתרוגים כשרים וארבעה לולבים והדסים, אותם הביאו מאיטליה במטוס מיוחד לצורך זה, בליווי רב צבאי חרדי, פרי הפגישה עם הגנרל אייזנהאואר. שני סטים של ארבעה מינים נשארו בפלדאפינג. אחד נשאר אצל הרבי ואת השני מסר הרבי להרב משאמקאט זצ"ל שאף הוא היה בפלדאפינג והיה מתפלל בבית כנסת אחר. ואת שני הסטים הנותרים שלח הרבי לשני קעמפים (מחנות) היכן ששהו יהודים רבים… ערבות היו מספיק ממה שגדלו באזור…"

כדי ללמוד ביתר שאת על הפעולות המיידיות שהגיעו לאור בקשותיו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, נתעמק במספר קטעים אותם רשם רודולף טסלר, יהודי יליד ווישווא ששהה אף הוא במחנה העקורים בפלדאפינג. באותו יום הקדוש הוא שהה אמנם מחוץ למחנה, אולם תיכף לאחר מכן סיפרו לו עדי הראיה פרטים משיחתו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע עם אייזנהאואר. בדבריו הוא מוסיף שמלבד אותה בקשה זכורה שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע ביקש מהמצביא האמריקאי לסידור מנות האוכל עבור המטבח הכשר ויראי ה' האוכלים בו, הוא גם התלונן באוזניו על הצפיפות הרבה השוררת במחנה והמונעת מפליטים יהודים נוספים למצוא מקום מבטחים.

הדברים פעלו על אתר, ותוך כדי שיחה הורה הגנרל אייזנהאואר למפקדים שיראו לפנות במהלך היממה הקרובה את הכפר טוסניג הסמוך, כפר נאה בו נהגו בני האצולה הגרמנית לנפוש בחודשי הקיץ, מכל תושביו, ולהכינו לקליטת יהודים נוספים פליטים וניצולים ולדאוג למען רווחתם.
כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע הוסיף לבקש מהגנרל הדגול, שמא יוכל לדאוג להקצאת מחנה מיוחד ונפרד עבור היהודים שומרי התורה והמצוות, בו יוכלו להתנהל בהרחבת הדעת והרווחת הדת, מבלי חמתם המציק של פורקי העול. גם לזאת נענה אייזנהאואר והורה תיכף לפנות מחנה סמוך בשם פרנוואלד לקליטת העקורים הדתיים החפצים לנהל חיים של תורה ומצוות. משהוכשר המחנה בפרנוואלד, עבר לשם כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע ועמו רוב היהודים שומרי התורה והמצוות, שם נהנו מהרחבה יתירה ומצפיפות פחותה. אולם עד מהרה הצליחו גם הקבוצות החופשיות למצוא לעצמם מקום בתוך המחנה, בתרמיות שונות, כך שמיזם 'המחנה הדתי' לא צלח כל כך. ועדיין, בין כך ובין כך, הריווח וההצלה שהגיעו לכלל היהודים בכל מחנות העקורים כתוצאה ממפגש היסטורי זה, אפשר לרבים מהם לשקם את חייהם מחדש ולהתנער מאפר המלחמה.

פרק מרתק זה, על שלל ממצאיו המרתקים שקובצו לראשונה על גבי יריעה אחת, מלמד אותנו על פן נוסף באותה הצלה מרובה אותה הציל כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע את היהדות הנאמנה לאחר שנות הדמים, בין מבחינה רוחנית ובין מבחינה גשמית…

ה'ברכה' וה'קללה' שהתגשמו במלואם

בעדותו של הקצין סילבר, אנו קוראים על הברכה המיוחדת אותה בירך כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע את המפקד העליון, דייויד דווייט אייזנהאואר: "בזכות אשר זכה להציל את העולם ורבבות יהודים מידיהם האכזריות של חיילות הגרמנים, יזכהו השי"ת לעלות מעלה מעלה ולהגיע למשרה הכי רמה בארצו". ומנגד, את אותה קללה נמרצת ולא אופיינית בה קילל את מפקד המחנה השלישי לוטננט גנרל פטון: "ער זאל איינ-נעמן א מיתה משונה" – שימצא מיתה משונה. כשהמתרגם היהודי שחשש לתרגם את הקללה כלשונה, תרגם את הדברים בצורה המשתמעת לשתי פנים: "הרבי אומר שתזכה לפרסום גדול ושמך ייחקק באבן לנצח".

ההיסטוריה שהתרחשה במוקדם ובמאוחר, מלמדת אותנו עד כמה לא נפלה שערה אחת ארצה מאותה 'ברכה' ומאותה 'קללה' ששיגר כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לשני האישים.

שבע שנים לאחר שכ"ק מרן אדמו"ר זי"ע בירך את אייזנהאואר בברכה המיוחדת, הוא נבחר ברוב קולות לשמש כנשיאה ה-34 של ארצות־הברית וזכה להגיע למשרה הכי רמה בארצו. כנשיא מצא את אמונם של האמריקאים וכיהן במהלך שתי קדנציות. שנות נשיאותו זכורות כשנים טובים לעם היהודי, כאשר הגנרל-הנשיא החשיב את העם היהודי והעניק להם רוב טובה, תוך שהוא זוכר עד יומו האחרון את ברכתו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע שהביאתו אל המשרה הנחשקת בעולם. בדינר שנערך בארה"ב ע"י ועד הנאמנים של 'מרכז רפואי צאנז' בשנת תשס"ב, הוזמן לנאום כאורח, השגריר מקסוול ראאב, מי ששימש בזמנו כמזכיר ממשלתו של הנשיא אייזנהאואר, ובדבריו סיפר את אשר שמע לא אחת מפיו של הנשיא, שהוא זכה לקבל ברכה מרב יהודי שבירכו שיזכה לטפס עד למשרתו הרמה…

ובאשר לרשע פטון – כאשר התגלו יומניו של הרשע התברר שלא לחינם הוא זכה ל"ברכה" המיוחדת מפום ממלל רברבן. מלבד הציטוט אותו הבאנו בתחילת המאמר בו הוא כותב כי היהודים נחותים מחיות השדה, עפרא לפומיה, התגלו במהלך השנים ה"רשמים" אותם כתב לעצמו אודות אותו ביקור בפלדאפינג עליו נסוב מאמרנו, נצטט מילים אחדות מהם בתרגום מילולי כדוגמה מועטה, תוך שאנו מסננים את מרבית מילותיו נוטפות השנאה והלעג האנטישמי: זה יצא ביום כיפור, אז הם התאספו כולם בבניין רחב עשוי מעץ, שהם כינו אותו בית כנסת. זה חייב את גנרל אייזנהאואר לשאת נאום עבורם. נכנסנו לבית כנסת, שהיה דחוס בקבוצה האנושית הכי מסריחה שראיתי אי פעם. כשהיינו בחצי הדרך למעלה, הרב הראשי (כאן מתבטא הרשע במילים אנטישמיות ביותר אודות דמותו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע… דברים שאין הדעת סובלתן)… הריח היה כה נורא שכמעט התעלפתי ולמעשה שלוש שעות מאוחר יותר איבדתי את הארוחה כתוצאה מזכירת המקרה" – משפטים אנטישמיים מסוג זה אפשר למצוא רק אצל המרושעים מצוררי ישראל במהלך הדורות…

לא חלפו שבועיים ימים מאז שאותו פטון קיבל את המגיע לו מפיו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, וכבר החל הוא ליפול בדרכו אל מיתתו המשונה. היה זה ב'הושענא רבה' של אותה שנה, כשלאחר ראיון אנטישמי במיוחד שהוא העניק לעיתון ה'ניו יורק טיימס', גער בו הגנרל אייזנהאואר קשות, משהתפתח ביניהם שיח קולני, מיהר אייזנהאואר לפטרו ממשרתו הבכירה ולהורידו לדרגה צבאית נמוכה בהרבה. אבל בכך מפלתו רק החלה, ב'זאת חנוכה' של אותה שנה נפצע הרשע אנושות בתאונת דרכים כשנהג ברכבו האישי והתנגש בעוצמה רבה במשאית צבאית. הנוסעים האחרים ונהג המשאית נפצעו באורח קל מאד, אולם פטון הרשע נפצע כאמור אנושות. פציעתו הביאה אותו לשיתוק מידי מצווארו ולמטה, כשכעבור שלושה עשר יום, הוא מת מפצעיו במיתה משונה…

ודבר אחד מדברות פה קדשו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לא נפל ארצה.

בתמונה המיוחדת שנחשפה אנו מקבלים לראשונה תיעוד חי ונושם מאותו טקס ומפגש ידוע בין כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לגנרל האמריקאי דייויד דווייט אייזנהאואר, לימים נשיאה ה-34 של ארה"ב.

כפי שניתן לראות, הטקס התקיים בחום היום, כאשר כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע יצא במיוחד באמצע תפילות היום הקדוש כדי לפגוש בגנרל האמריקאי, להודות לו על פועליו הרבים למען שחרורם של היהודים הנאנקים במחנות הכפייה וההשמדה ולבקש הימנו על הבאות – שיראה להמתיק במעט את תלאותיהם של העקורים האומללים.

דמותו הטהורה של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע המזדקפת ועולה מעל שולחן הכבוד, יש בה כדי להביע על ה'למעלה מן הטבע' שאפף את אותו צדיק בכל שנות חייו. התמונה הרי צולמה פחות ממחצית השנה לאחר תום המלחמה האיומה, זקנו של כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע כבר הספיק לגדול למחצה, בעקיטשע וטלית הוא הצליח להשיג, אבל שטריימל יהודי וקיטל צחור, עדיין לא. ולמרות כל זאת, הרי הוא ניצב בגאון ובקדושה, משל לא עבר את הנוראות שבתלאות עד לפני ירחים מספר… כשמשווים תמונה זו לתצלומיהם של ניצולים אחרים מאותה תקופה, אפשר לראות בחוש את יד ה' שהחזיקה והחייתה את צדיק יסוד העולם למען יוכל להחיות עם רב.

(תודה מיוחדת לידידנו הנה"ח ר' משה רייך שליט"א, אב"י בירושלים, על פעולותיו המבורכות להשגת תמונה נדירה זו).

חשיפת התמונה והסיקור ההיסטורי המרתק פורסמו בביטאון 'צאנז' ומתפרסמים כאן באדיבותם