פתאום כל הדרישות לדיור בר השגה ולהפחתה משמעותית בנטל המס ובמחירי מצרכי היסוד, נדחקו הצידה לטובת מאבק אנטי חרדי ארסי

עם חידוש המחאה החברתית תחת הסיסמה "צדק חברתי" מתקבל הרושם, כי יותר משהמפגינים יודעים מה הם דורשים, הם מפגינים לשם הפגנה.

כל מיני עסקנים, פוליטיקאים ולוביסטים שונים מנסים למשוך את המחאה, כל אחד לכיוונו — אבל נכון לעכשיו, נדמה כי מה שהמפגינים מביאים איתם לשטח זה המון מוטיבציה לעורר מהומות.

עדיין אין איזשהו דגל מרכזי שהכל מתלכדים סביבו. הם מדקלמים בקצב בקול גדול את סיסמת המאבק "העם דורש צדק חברתי", אבל האפוטרופסים העומדים מאחורי חידוש המחאה, וכמובן אלו השותפים במימונה, עדיין מתעמתים ביניהם בשאלה: במה צריך לבוא לידי ביטוי הצדק החברתי שהעם דורש.

כזכור, בבסיס המחאה שהתעוררה בשנה שעברה עמדה הדרישה ל"דיור בר השגה". לא יתכן, אמרו המפגינים, שאנשי מעמד הביניים, המתאפיינים בדרך כלל במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים לפרנסתם, לא יוכלו להגיע לדירה משלהם. בנוסף דרשו גם להוזיל את מחירי המצרכים הבסיסיים, להקל עליהם את נטל המיסים, ומעל הכל לשנות את סולם העדיפויות שעל פיו מתנהלת הכלכלה הישראלית.

כשהגיעה המחאה לשיאה, ונציגי השלטון נאלצו להצהיר כי הממשלה מכירה בצדקת דרישותיהם והיא אכן מתכוונת לדאוג לשיפור משמעותי ברמת חייהם של אנשי מעמד הביניים — נדמה היה לכולם כי בניגוד למדיניות ההבטחות חסרות הכיסוי שאפיינו את התנהלותן של כל הממשלות מאז קום המדינה, הפעם לא תהיה לממשלה כל ברירה אלא לקבל החלטות שאותן תיאלץ ליישם. היא אכן תדאג לדיור בר השגה; היא תפחית את נטל המיסים; היא תוריד את מחירי המצרכים הבסיסיים; וכמובן, היא גם תעצור את הבזבוזים בתוך משרדי הממשלה השונים ותבטל את המשרדים המיותרים שהוקמו בשל האילוץ הפוליטי שנוצר בעקבות השתתפותן של "ישראל ביתנו" של ליברמן ו"עצמאות" של ברק בממשלה.

באותם ימים נדמה היה לכולם, כי אך טבעי הוא שהשלב הבא בהתקוממות האזרחית יבוא לידי ביטוי בהחלטות שתקבלנה המפלגות השונות לשנות את סדר יומן ולהציב את הנושא החברתי בכלל, ואת התביעה לצדק חברתי בפרט, בראש סדר העדיפויות שלהן.

כשכל כך הרבה אזרחים מכל שכבות הציבור מתלכדים ביחד בדרישה לצדק חברתי, איזו מפלגה תוכל להרשות לעצמה להמשיך בהפרחת סיסמאות חסרות כיסוי בנושאים שאינם רלוונטיים לתומכיהם? איזו מפלגה לא תבוא עם תוכנית מסודרת לפתרון בעיית הדיור, כך שסוף סוף יהיה במדינה הזאת דיור בר השגה? איזו מפלגה לא תתמקד בהצעות אופרטיביות להורדת נטל המס על שכבות הביניים, הורדת מחירי המצרכים הבסיסיים, הוזלה דרסטית במחירי המעונות והצהרונים לילדים, ועוד כהנה וכהנה הפחתות והורדות של מיסים והיטלים ממשלתיים שמונעים ממשפחות מעמד הביניים אפשרות "לגמור את החודש" בכבוד?

אבל, כידוע, כל התקוות והתחושות שסוף סוף סדר היום הכלכלי במדינה עומד לעבור שינוי מהותי מבחינת ההתחשבות בצרכי האוכלוסיה, התפוגגו ונגוזו. כל הציפיות לדיור בר השגה, להפחתת נטל המיסים, להורדת מחירי מצרכי המוצרים הבסיסיים ולהפסקת הבזבוזים הממשלתיים — לא התממשו.

האפוטרופסים שמשכו את החוטים מאחורי אוהלי המפגינים באמצעות תקציבי עתק שקיבלו מכל מיני ארגונים רפורמים ושמאלניים, גררו את המחאה יותר לכיוון של שנאת חרדים מאשר לדרישה אמיתית לצדק חברתי. פתאום כל הדרישות לדיור בר השגה ולהפחתה משמעותית בנטל המס ובמחירי מצרכי היסוד, נדחקו הצידה לטובת מאבק אנטי חרדי ארסי, שבמרכזו הניסיון לקבוע תקנות וקריטריונים שעל פיהם אם וכאשר תינתן איזושהי הטבה לאוכלוסיות במצוקה, יוכלו ליהנות ממנה רק מי שממצה את כל כושר ההשתכרות שלו — ובמלים לא מכובסות: כולם חוץ מהחרדים שמתעקשים להמשיך ללמוד תורה.

על רקע האכזבה הציבורית מהשתלטות גורמים אינטרסנטיים על גל המחאה ששטף את המדינה בקיץ הקודם, אך טבעי הוא שלקראת התחדשות המחאה בימים אלו — מארגני המחאה יפיקו את הלקח המתבקש ולא יתנו לגורמים אינטרסנטיים שונים ומשונים לדחוק הצידה את דרישותיהם המוצדקות ל"צדק חברתי", כפי שהוא צריך לבוא לידי ביטוי בכך שהמוני אזרחי ישראל יוכלו להגיע ל"דיור בר השגה" ושמחירי המוצרים היסודיים יהיו סבירים במידה כזו שכל בעלי המשפחות, ובמיוחד המשפחות ברוכות הילדים, יוכלו להרשות לעצמם לתת לילדיהם את כל צרכיהם.

הביטוי האלמנטרי של "צדק חברתי" הוא לתת לכולם הזדמנות שווה ליהנות מאותן זכויות — או במילים אחרות, להפוך את הקריאה ל"שיוויון בנטל" לקריאה ל"שיוויון בצדק".