אמא שלי, בלה – הייתה הקטנה בין אחיותיה ואחיה והיחידה ששרדה ממשפחת יוסקוביץ מבלכטוב שליד לודז׳.
כשחזרה עם חברתה קונז׳ה לעיירה, אחרי שהיו יחד במסלול המוות בגטו ובמחנות, באו אליהן צעירי העיירה ואיימו עליהם לעזוב. אחרת יעשו להן מה שעשו עמיתיהם הפולנים ב"פוגרום קיילצה".
היום ידוע לי שהשוט הזה הונף כמעט בכל עיירה אליה חזרו יהודים. בפוגרום העירה "קיילצה" גויים פולנים התנפלו על שארית הפליטה פצעו רבים ורצחו ארבעים ושניים מניצולי המחנות.
זה היה אחרי גמר המלחמה.
אבל גם בתחילת הכיבוש הגרמני בשנת 1941, כשעדיין לא הוחלט על ה"פתרון הסופי" והנאצים כבר שלטו באותו אזור בצפון מזרח פולין, לאומנים פולנים ניצלו את החסות הגרמנית, בסביבות עיר המחוז ביאליסטוק ופתחו במסע הרג של שכניהם.
ביום אחד, 7 ביולי 1941, נספו בידוובנה בין 1,000 ל-1,200 יהודים, בראדז'ילוב נרצחו 1,500 יהודים, בוונסוש 1,185 יהודים.
המעט מיהודי קיילצה שחזרו בסיום המלחמה וניצלו מהפוגרום האחרון, הבינו שצריך לעזוב את עיירת הולדתם ואת פולין.
את הרמז הזה של הגויים בעיירת מולדתם בלכעטוב, הבינו אימי וחברתה והן עזבו את העיירה.
הם ויתורו על הרעיון להמתין לקרובים אחרים, אולי יחזרו ויצאו למחנות העקורים שבחסות המדינות המשחררות, בגרמניה.
משום מה לא נעשה באמת חשבון נפש עם הפולנים כקולקטיב. אולי מפני שממשל פולין קרס בשואה ולכן ממשל פולין יכול היה לומר בצדק שלא היה לו חלק בשואה.
אבל דווקא זה מה שעומד לחובת העם הפולני!
הרי לא היה לו ממשל מרכזי כמו בהולנד ובצרפת שכפה על העם שיתוף פעולה עם הנאצים. הפולנים פשוט התנדבו. רק מיעוט התנהג ברחמים.
האצילות הפולנית נעלמה או שכלל לא הייתה מעולם באשר ליהודים. עובדה.
הגיע זמן לחשבון איתם ולחשבון נפש שלהם.
הכותב, מאיר אינדור, הוא בן לניצולי שואה, סא"ל במיל ויו"ר ארגון נפגעי טרור "אלמגור"
