"כלי מלחמה אבדו ונפלו גיבורים"
"נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי הושברנו"
"תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים,
אבל יחיד עשי לך ומספד תמרורים,
על תופשי משוטיך ופורשי מכמורים,
מלחיך וחובליך במים אדירים,
עורכי מערכך מישרי הדורים,
מפענחי צפונים ומגלי מסתורים…
מי ישדד מעמקיך וחתו אכרים,
מי ילחום מלחמתך וישוב לשערים,
כלי מלחמה אבדו ונפלו גיבורים,
אשריהם משכילים כרקיע זוהרים,
במנוחות שלום נחו ישרים,
אוי ואבוי שוד ושבר לנותרים…´´
כבה המאור הגדול.
עמוד התורה, ההלכה והיראה, רבן של כל בני הגולה, אשר קיווינו וייחלנו כי בצלו נחסה ויחדיו נקביל פני משיח צדקנו בתיקון העולם במלכות שֿדֿי, נלקח מאיתנו.
נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו.
כבר מחצית השנה מתנהל מאבק איתנים אדיר בין מצוקים לאראלים. כבר חודשים ארוכים עומד כל עולם התורה לכל תפוצותיו ונושא תפילה וזעקה, בתחושה כי העולם כולו, היחיד והפרט, זקוק לרבנו, כי הוא נושא אותו על כתפיו בתורתו, בשקידתו, ביראתו הצרופה, בהעמדת האמת על תילה. גם כאשר נראה היה כי המצב כלאחר יאוש, עמדו המוני בני ישראל, עמלי התורה לצד בעליֿבתים, גדולי ישראל לצד יהודים מן השורה, והתחננו לפני ריבון העולמים שיחוס על עמו ישראל, ויותיר לו לפליטה את רוענו הגדול, הקברניט ומורה הדרך, עמוד האש שהלך לפני המחנה. עד לרגעים האחרונים, כאשר נודע אתמול כי המצב מחמיר והולך, עדיין זעקו בכל היכלי התורה ´´ממעמקים קראתיך ד´… תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני´´, מקווים ומייחלים כי ידם של המצוקים תהיה גם הפעם על העליונה.
עד לרגע המר והנמהר, כאשר באחת פסקה אמירת התהלים, והידיעה המרה פשטה לה כאש בשדה קוצים. ´´נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש´´. ארון האֿלוקים עלה בסערה השמימה, ומכל לב פרצה לה הזעקה הנוראה: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו".
זעקות השבר שנשמעו אמש בהלוויית הענק, הן רק ביטוי דל שבדלים, לעומק הצער והיגון שחש הדור כולו, כאשר הודו, הדרו ופארו, נלקח ממנו. כך כתב הרמב´´ם בהלכות מלכים, על תפקידו של המלך:
"יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ובטעם הדבר הסביר שם הרמב´´ם: "שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר כל ימיו".
ומאן מלכי? רבנן. והמלך הגדול, אשר המשיך בהעברת תורתם של מעתיקי השמועה, כאשר רבינו הגדול מרן הגראמ´´מ שך זצוק´´ל מבקש ממנו להיות האיש על העדה, היה זה שדברי הרמב´´ם הולמים אותו יותר מכל: ´´לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם´´.
אם היינו צריכים לתמצת את תולדות מרן רבינו זצוק´´ל, את מאה ויותר שנות חייו, יכולנו לסכם זאת בשלש מילים: תורה, תורה, תורה. הא ותו לא. והא — וכולא ביה. הכל כלול בו. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב מרן רבינו זצוק´´ל את התורה, בוז יבוזו לו. למעלה ממאה שנות עמל התורה לאין גבול ולאין שיעור.
אהבת תורה. צמאון לתורה. בכל יום ובכל עת ובכל שעה. כמו ההלך במדבר, בשמש היוקדת, הנותר ללא טיפת מים להרוות את גופו המתייבש, המגלה מקור מים חיים ומסתער עליו בשקיקה, כך היה מרן רבינו זצוק´´ל כל ימיו. כל רגע מימיו. חשקת התורה שלו, אינה ניתנת לתיאור. לא היה לו דבר בעולמו, מלבד אהבת התורה ועמלה. שקידה שהיתה לאות ולמופת, גם בדורות קודמים. עמל עד כלות הנפש, שנים על גבי שנים, בלי הפסק כלשהו. לא היה דבר שיכול היה להעתיק אותו מהדביקות בתורה. גם אם היה צריך להפסיק לרגע לענייני הפרט או הכלל, הרי ברגע שלאחריו שוב מצאו אותו שקוע עמוק בעניין בו עסק ברגע שלפני.
על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו. עמוד התורה של הדור, שנשא על כתפיו את הדור כולו. כל מהותו היתה תורה והלכה. ´´עמוד ההוראה´´ הכתיר אותו מחותנו הגדול מרן הסטייפלר זצוק´´ל. ההלכה הצרופה והמזוקקת, היתה נר לרגליו והאירה את הדרך לדור כולו. רבבות פסקי ההלכה שהתפרסמו בשמו במהלך השנים בכל תחום ועניין, היו עמוד האש לפני המחנה כולו. מרן רבינו זצוק´´ל, הראה לעיןֿ כל, שאין תחום, נושא ועניין, בו אין ההלכה אומרת את דברה. מתוך חדרו הקטן ברחוב חנן בירושלים, מתוככי הסימטא הצרה בה התגורר עשרות בשנים, בקע אור ההלכה, שהתפשט על פני תבל ומלואה. מאות ואולי אלפי ספרי ההלכה שיצאו במהלך השנים, גדושים ומלאים בפסקיו הברורים והנחרצים, כאשר אין הוא מותיר פתח קטן או גדול, בו אין להלכה הברורה מה לומר. כל מבקשי התורה, שהזדמנו אל ביתו או אל בית מדרשו כדי לשאול דבר ד´ — זו הלכה, זכו לשמוע פסק ברור, שאינו מותיר מקום לספיקות. רק שנות עמל כה רבות, כאשר גופו הוא "חפצא" של תורה, יכולים להביא לידי בהירות מזוקקת שכזו, בכל תחום ונושא הלכתי. בדור עני ואביון, בו מחפשים "אותות ומופתים", ניתן היה למצוא אותם בבית הקטן שם ברחוב חנן, כאשר האות והמופת נראים רגע רגע, כ´´ד שעות ביממה, כל ימות השנה, שנים על גבי שנים, בעמל התורה, בידיעתה, בבהירות ההלכה ובהשקפה הטהורה.
מרן רבינו זצוק´´ל, אשר שנים על גבי שנים עמד על משמר ההלכה, יצא למערכה הציבורית הגדולה יחד עם רבינו הגדול מרן הגראמ´´מ שך זצוק´´ל, באחת הפרשיות הידועות ביותר בתולדות מאבקי היהדות הנאמנה במדינת ישראל — פרשת ´´היתר הממזרים´´. כאשר הרה´´ר דאז, בתמורה למשרה הרמה שקיבל, הורה על התרת שני ממזרים בניגוד מוחלט לדעת כמה וכמה בתי דין רבניים, ורבינו הגדול זצוק´´ל יצא בחריפות למאבק נגד עקירת התורה, התייצב מרן רבינו זצוק´´ל לימינו, ובעצה אחת פעל להרעיד את אמות הסיפים של כל היהדות הנאמנה, נגד המעשה החמור של ביזוי התורה ועקירתה.
רבינו הגדול זצוק´´ל, ראה במרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק´´ל, את מי שראוי לשאת את הנזר וליטול את העטרה של הנהגת הדור, ובמשך שנים עד שנחלש וחלה, היה פועל בכל המערכות הציבוריות יחד עמו, כאשר הם רואים עין בעין את העמידה על משמר התורה בטהרתה בכל נושא ועניין. את מהות עמידתו של מרן רבינו על משמר ההשקפה הצרופה, ניתן לתמצת מהדברים אותם כתב בספרו ´´דברי אגדה´´ על התורה, שם התייחס מרן זצוק´´ל לדברי חז´´ל המספרים כי רבן יוחנן בן זכאי, קודם פטירתו, כאשר נכנסו תלמידיו לבקרו, החל לבכות. לשאלת תלמידיו מה פשר הבכי השיב להם ריב´´ז: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי… אעפ´´כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב´´ה… ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנום, ואיני ידוע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה´´. והנה, תמהים כולם, ריב´´ז שאמרו עליו ´´שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות… דבר גדול ודבר קטן…´´ ממה חשש?
ביאר מרן רבינו זצוק´´ל, כי ריב´´ז, כאשר התייצב בפני אספסינוס וקיבל את הרשות לבקש בקשה, התלבט בין בקשה להצלת בית המקדש לבין הצלת יבנה וחכמיה. ריב´´ז ויתר על המקדש, על הבית הגדול והקדוש, שמשם יצאה רוח הקודש לכל ישראל, ובחר ביבנה וחכמיה. אמנם בחייו ראה את תלמידיו לפניו, אבל כל העת חשש מי יודע מה יהיה עם יבנה אחר כך? ושתי דרכים לפניו, אחת של גן עדן ואחת של גיהנום — אולי לא דיבר נכונה ובעטיו נשרף הבית וגלה ישראל? ברם בשעת פטירתו, אומרים חז´´ל, אמר: "פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא´´. כאשר ראה את חזקיהו אשר בימיו פרח קרן התורה, וכאשר שאל אותו הנביא מדוע לא אמר שירה על מפלת סנחריב השיב לו: "תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה´´, הבין ריב´´ז כי בואו של חזקיהו המלך, מראה כי הדרך שבחר, דרך הצלת התורה, היא הדרך הנכונה. ולכן אמר לתלמידיו: "פנו כלים מפני הטומאה´´. זאת תהיה עבודתכם — להציל את הכלים הטהורים, שעוד לא נגעו בטומאה, פנו והצילו! ואז תבנה ותכונן יבנה, ועל ידי זה ישתכלל גם הבית הגדול והקדוש.
זו היתה פעולתו של מרן רבינו זצוק´´ל: "להציל את הכלים הטהורים שעוד לא נגעו בטומאה´´. לשמור על פך השמן הטהור לבל ייפגם. במכתבו האחרון כתב בין השאר: "יש למחות ולהזהיר מפני כל מיני מגמות מבחוץ לשלוח יד בפך השמן הטהור, שמייסדים מסגרות מיוחסות לחרדים שיהיו תחת שליטתם המלאה ועל פי רוחם… וכן מעודדים כל מיני מכונים ומכללות להכשרות ולימודים חיצוניים… אשר יכניסו שאיפות זרות הקלוטות מבחוץ". הוא התריע נגד המגמה הברורה של כל העומדים מאחורי הפעילות הזו ֿ"לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי ולפעול להחדיר כל מיני שאיפות אחרות לאומיות ומשכיליות, אשר לא שערום אבותינו ולעשות השתלבות והתחברות עם חיי החילוניות ועם תרבות אנשים חטאים".
מאז נטל את עול הנהגת הדור על כתפיו, היתה עינו פקוחה על דרכו ונתיבתו של "יתד נאמן´´ בכל ימות השנה, בו הוא ראה כנושא דגל ההשקפה הצרופה. הוא הדריך את חברי הוועדה הרוחנית ונציגיה, בכל נושא ועניין שהעלו בפניו, ורחש יחס מיוחד לחברי מערכת העיתון, שהיו עולים אליו מדי שנה בשנה, בפרוס השנה החדשה, כדי לקבל את ברכתו ועידודו. תמיד היה מדגיש את תפקיד העיתון לעמוד על משמר ההשקפה הטהורה, כביטאון שרוח חכמים נוחה הימנו, סולת נקייה ומנופה, וכמי שכל פעולותיו ומעשיו כפופים להוראות מרנן ורבנן גדולי ישראל. כאשר עלתה על הפרק לדיון שאלת דרכו ותפקידו של העיתון בעת בו חלל העולם מלא בדעות פסולות ובכלי תקשורת פסולים, וקיים צורך חיוני שקולו של "יתד נאמן" יישמע בכל אתר ואתר, אמר מרן רבינו זצוק´´ל כי יש לזכור את העיקר: "כל המטרה של ´יתד נאמן´ היא ללחום כנגד הצד השני, ולעמוד על משמר הדת", והוסיף כי "יש מצוה על כל אחד ואחד לחזק את הדבר"!
אכן, יתומים היינו ואין אב. נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי הושברנו. יחד עם הדור כולו, בוכים אנו וכואבים, את הסתלקותו לגנזי מרומים של מורנו, רוענו, קברניט הדור, שעלה לגנזי מרומים, והותיר אותנו אבלים ושבורים. לאורם של גדולי ישראל שעמנו נמשיך ונלך, עד יבוא לציון גואל ונזכה לראות עין בעין בשוב ד´ שבות עמו ובתחיית המתים במהרה בימינו.
"מי יתן ראשי מים ועיני מקור נוזלי,
ואבכה כל ימותי ולילי…
ותרד עיני דמעה ואילילה ואנודה,
ולבכי ולחגור שק אקרא להספידה,
מפז יקרה וזהב חמודה,
פנימה כבודה כבוד כל כלי חמדה,
ראיתיה קרועה שכולה וגלמודה,
התורה והמשנה ואגדה,
ענו וקוננו זאת להגידה".
יצחק רוט
