אריק הוא נער שוליים.
פירושו של דבר: אריק משתייך לאותם יושבי קרנות, מעקות, ברזלים וגדרות, אשר עיתותיהם פנויות ומקובצות בידם עד לגודש שאין ביכולתם לקנחו, ומשום כך, משתפים הם את ההלך הצועד בתמימות בסמוך אליהם במקבץ הגיגיהם, ומגלים בפניו – ברצונו ושלא ברצונו – טפח מפנימיותם המפוקפקת. ולא די להם, לאותם פוחזים, בקריאות הביניים המשתלחות בשילוח שאינו עדין כלל ועיקר, אלא שנוהגים הם מפעם לפעמיים להבעית את העוברים והשבים הפוסעים ברדיוס הקרוב להם.
קיצורו של דבר: אריק הוא נער שוליים.
מראש חודש אדר שבכל שנה ושנה מרבה אריק בשמחה. אלא ששמחה זו הִנה נחלתו הבלעדית, ואילו שאר תושבי עירו בכלל, ותושבי שכונתו בפרט, ממעטים בשמחה ובשינה. אריק מוצא פורקן מסוים בהרעשה כבדה ובלתי נכבדה, אותה הוא מבצע בעזרתם של נפּצים וחזיזים למיניהם. שביבי האש הניתזים מפתיל החזיז, והברק והרעם הבאים בעקבותיהם ללא ברכה, כל אלו גורמים לו לתסיסת ריגוש ושלהוב יצר, לא זה הטוב. משום-מה, הגיצים והרשפים החורכים את קצה הנַפָּץ, יוצרים בו מתח לקראת הפיצוץ העומד להתרחש. ומזה הוא נהנה.
יוצא לו אריק לסבב המטרת דינמיט על אספלט הדרכים ומרצפות הסמטאות, ובקרבו גועשים הרגשות ושוצפים. בפרט מחבב אריק להשתעשע בהפחדת צועדי החוצות ישרי הדרך. אלו האחרונים נחרדים למשמע קול הנֶפֶץ הפתאומי, וחלחלה אוחזתם ולופתת את רמ"חם ושס"הם. ומכך שואב אריק עונג רב.
***
באותה שנה, בהגיע חודש אדר, החל אריק נוהג כמנהגו בחולין. צבר בארסנלו מלאי נפצים על כל סוגיהם, גדליהם, צבעיהם ועוצמותיהם, ויצא העירה לצוד ציד. השליך נִפְצי נפָּציו ופיזרם אי שם ואי כאן, לקול צווחותיהם המבוהלות של תמימי הדרך וילדיהם, אשר הוכו באימת הרעש החודרני והרעשן הטורדני.
חלפה מחציתה של שעה משעת ההתעללות המבחילה והמבהילה, ואריק צמא למים. שוטטות רבת שאון הפצצות הותירה אותו חָרֵב לשון וחך. תר אחר דוכן משקאות כלשהו, אלא שכזה לא היה בנמצא. שלט מאיר באור קלוש הבהב משמאלו והכריז על קיומו של בית כנסת קטן ונמוך קומה. חכך אריק בדעתו לפה ולשם, ולאחר היסוס קל החליט להיכנס.
להפתעתו, בית הכנסת היה ריק מאדם. כמעט. ישבו שם שני אנשים שנראו כאב ובנו, זה לעומת רעהו. השניים שוחחו ביניהם ברוגע, והבן, כבן שש-עשרה, הקשיב בעניין לדברי אביו. אריק הבחין בהם והחליט לבדוק את האקוסטיקה השוררת במקום, ואת תגובת הצמד לפיצוץ שיושמע. הוא שלף בלאט את אחד מנפציו, הציתו, והשליכו בחשאי אל קרבת מקום מושבם – – –
פיצוץ עז החריד את ההיכל והרעיד את זגוגיותי החלונות. יחד עמן נרעדו האב והבן ברטט של חיל וחרדה, וכמעט שנעתקה נשמתם ונעקר ליבם. קריאות הבהלה שהשמיעו השניים גררו פרץ שחוק מפיו הפעור של אריק. הוא המשיך בדרכו אל ברז המים והרווה את צימאונו בשקיקה של גמל טרם צאתו המדברה.
"הלו! בוא רגע", שמע את האב קורא אליו מעם ספסלו.
אריק התלבט האם להישמע, ומשסבר שאי-היענות תשאיר רושם של פחדנות, ניגש אל האב והחווה בידו תנועה של סיבוב נורה. "כן, מה הבעיה?" התריס.
"שום בעיה. אתה נהנה להרעיש ולהפחיד, וזה בסדר. אבל בוא תשמע רגע את הניתוח שיש לי לגביך ותאמר לי אם אני צודק, מסכים?"
"נו, נו. נראה. דבֵּר".
"אז ככה: כפי שאני רואה את זה, אתה אוהב לדעת לפני כולם מה הולך לקרות. שים לב שאתה הכי נהנה כשאף אחד לא מבחין שזרקת את הנפץ, ופתאום אתה מפתיע עם פיצוץ חזק. באותו רגע אתה מרגיש הכי מעודכן בעולם. כולם לא יודעים מה הולך להיות, ואתה יודע. וזה, כמובן, חוץ מתשומת הלב שאתה מקבל בשפע. זהו. ניתוח קצר. הוא גם קולע?"
"צְ'מַע, אַפְפַּם לא התעמקתי בנושא. אבל אם אתה אומר, אז אולי יש בזה משהו".
אריק נטש את המקום, נבוך מעט מהאבחנה המדוקדקת אשר הוציאה מעט אוויר מבלון הכלום שבתוכו. אך הוא המשיך בדרכו הרעשנית, זורע סביבו הלם והלמות לב. בבית הכנסת פנימה המשיכו זוג המוּרעשים הנרעשים בשיחם.
"אתה רואה, בניוּמין?" פונה האב לבנו בנעימות, כהמשכה של השיחה. "יש לאנשים אמנם סיפוק בלהיות מעודכנים, בלדעת לפני כולם. יש אפילו צורך כזה, לשמוע מה הנייעֶס ולעדכן. אבל שים לב איזה טיפוסים מממשים את הצורך הזה… לכן אני מציע לך שוב להפסיק עם הרדיפה הזאת אחרי נייעס. מה דעתך?"
ובניוּמין – שתק בהסכמה.
גדוללל