אלחנן קיפץ בעליצות-מה את שתי המדרגות הסופיות שבבניינו. הוא היה בדרכו אל אולם החתונות ששכן שלושה רחובות אחר ביתו, ובליבו שכנה חדוות היצירה שכה חיבב. אלחנן התמיד לפקוד את אולמי השמחות מדי שבוע בשבועו, מאחר שרבים מחבריו נישאו למזל טוב באותה התקופה, והוא הקפיד לנכוח בעת שמחתם ולהוסיף רינה על רינתם. אלחנן התמחה ביצירת פרצי מחולות קופצניים בכל קוטר מעגלי הריקוד, והוא שאב מכך סיפוק רב.
הוא התהלך אפוף אדי מחשבות אודות מצהלות החתנים, נתיבי הגישה אליהן ודרך השגתן, אך ניידו המצלצל גדם את קורי הרהוריו וקטמם.
"כן, צביקה".
"אלחנן?" נשמע קולו של צביקה הלז, כשברקע מנגינת חופה נרגשת. "אני בחתונה של גולדקורן, אתה גם מגיע?"
"אגיע בהמשך", השיב. "אני עכשיו בדרך לחתונה של זילברפרום. אהיה אצלו בריקודים הראשונים, עד שיהיה קצת שמח, אחר כך אני אבוא לגולדקורן. מקווה לבוא בתחילת הריקודים השניים שם".
"יופי, צריכים אותך פה", פרגן לו צביקה. "אז להתראות בינתיים".
"להתראות".
במעלותיו המפותלות של האולם חש אלחנן בעבוע של התרגשות מפעם בקרבו, פושה באיבריו ומחלחל אל ידיו ורגליו. הללו כבר ביקשו לפזז כהרגלן, ואלחנן היסה אך בקושי את התלהטותו הפנימית. באולם פנימה עסוק היה הציבור בלעיסתן של חביתיות ממולאות ובטחינתם של כיסני ירק בלתי מזוהה. אלחנן –שאמון על מאמרו: "אני לא בא לאכול, אני נמצא רק בשביל לרקוד" – המתין בצידי האולם ותיבל את המתנתו בכוס מיץ כתמתם ומתקתק.
כעבור עוד רִבעהּ של שעה הופיע החתן בפתח, במלוא הדרו. התזמורת שפצחה בניגון סוער הקפיצה את הסועדים על רגליהם וסחפה אותם אל מעגל הריקודים. אלחנן הצטרף אף הוא, כמובן, אך חיפש הזדמנות ללחוץ את ידו של החתן הטרי-טרי. כך נהג מימים ימימה, בטרם יפצח בריקודיו הסוערים ומסעירים, ניגש הוא אל החתן ללחוץ את ידו, לברכו ולהתברך ממנו.
"מַזְל טוֹב חוּתְן!" הוא קורא, נרגש.
אך החתן מגיש לו יד, מעניק לו שליש חיוך ופוטרו בהנהון קל.
אלחנן נפגע עד קרקעית סולייתו הקפיצית. זרם הנמרצות שבו פסק באחת לנבוע, וחולשת פתע אחזתו. הוא נטש את רחבת הריקודים לטובת יציאת האולם, וברדתו במורד המדרגות הרהר בזעף מעורה בהשפלה על מצבו העגום.
'והוא עוד כתב לי בהזמנה: אשמח לראותך משתתף בשמחתי…'
***
משכנס אלחנן את האולם בו התקיימה שמחת בית גולדקורן, היו צעדיו רפויים. הקהל שם רקד בישנוניות לא מוסברת ואלחנן תר בעיניו אחר החתן. 'רק לומר לו מזל טוב וללכת'.
אלא שהחתן דנן, בראותו את אלחנן, אורו עיניו והוא קיבלו בהתלהבות מרובה. "הו, כמה טוב שבאת! חיכית לך. אתה חייב לעשות כאן שמח", מכריז החתן לתוך אוזנו ומנענע היטב את ידו המושטת.
אלחנן, שנמלא מרץ מחודש, הרים רגליו וידיו אל על, ועמו הורמו רגלי כל הסובבים בריקוד של טפחיים מעל הקרקע. השמחה פרצה מתוכו ונשזרה בינות לרוקדים, נכרכה סביב למחותנים ונבלעה באישוניו המוארים של החתן המאושר.
משנסתיימו הריקודים הראשונים, ותשקוט התזמורת, ואיש על מקומו ישוב בשלום, או אז מצאו צביקה לאלחנן כשהוא עומד על יד בר קבלת הפנים.
"הגעת מוקדם, מה קרה? לא נהנית שם?" התעניין צביקה.
"אני דווקא הייתי בסדר. החתן הוא זה שכנראה לא נהנה ממני", סתם אלחנן ולא פירש.
