כשקול יעקב הדהד, כשקול התורה צלצל בהיכלי הישיבות, גם אוזנם של האחרים ספגה את הניגון שיצא מחביון הנשמות. נעימת הלימוד הצליחה לזעזע מיתרי נפש, ולהניע את המיתרים הדקים שבלב. גם לבבות קרים ככפור, נמסו מפני אישה של שלהבת התורה. אין לנו שיור אלא התורה הזו, וזה הוכיח את עצמו גם מבחינה הסטורית. רק כור ההיתוך הישיבתי, הצליח להצמיח נטיעות, שכח יניקתם לא פסק, וכוח נתינתם לא חדל. רק כך הצמיח העץ פירות, שגלעיניהם שנזרעו הצמיחו עצים, שהצמיחו פירות… בכל מקום שהיתה ישיבה, בכל מקום שנבנה מקום תורה — משכן לד´ ותורתו, עם ישראל שרד — בכח תורתו…
קרא עוד:
[postim]
בהיכלי התורה לוהטת אש התורה. המוני צורבים, כן ירבו, שקועים בהויות אביי ורבא. לימוד עיוני מעמיק משחיז כל קוצו של יו"ד. ספרי הראשונים ודברי האחרונים, יוצקים את שמנם הטוב למדורת הלימוד המתלהטת בתוככי כבשנה של תורה. וכוח ודו-שיח, חברותא או שעור כללי, ה"ברען" הישיבתי סוחף…
כמו תיבת נח המיטלטלת על גלי התקופות, משייטת ספינתו של עולם התורה. למרות רוחות הזעף, למרות הנסיונות לפגוע, לצמצם, לגייס, להרעיב, בית היוצר הזה מגדל את חוליות הברזל של השרשרת, שושלת היהדות. והמוני העם, בעלי הבתים? ואלה שאין תורתם אומנותם? אלה שלא זכו להיות שבט לוי? עבורם בא מרן המהר"ם שפירא זצוק"ל וחולל את הרעיון הכביר, המאחד.
מחזור אחר מחזור, שבע אחר שבע. הרעיון הזה היה נשמת אפם של המוני יהודים, מאז הוא הוכרז בכנסיה הגדולה בוינה:
אירופה, יום חדש. כבר בוקר, כמעט. בחוץ עוד שלטה דממה. תריסי העץ, בכל הרחוב, עוד היו מוגפים. עוד מעט תצא השמש, תמיס מרבד של כפור, ותמחה את עקבותיהם של משכימי הקום. התרנגולים כבר קראו. אפילו לשכוי בינה משלו להבחין בין לבין. צללי הלילה עוד לא נסו מבית המדרש. העמודים השחורים הפיצו עלטה, צללים. אור הנרות האיר, ריצד, הגיר נטיפי שעווה. קול עצוב-שמח, התנגן בחלל בית המדרש.
שלחן ישן עשוי עץ לא מעובד, נמתח לאורך החדר. טבעותיו של העץ ניכרו בו, כמו קמטי גיל שנחרצו במצחם של הלומדים. כרכי הגמרא היו כרוכים בכריכת עור משופשפת, והבליטות שנמתחו בגבי הספרים שיוו להם הוד. דפי הספרים הצהיבו מזוקן, עקב פעולה כימית שהזמן עשה עם נייר הריגל שנראה כמו בד ארוג. חום התנור הישן פעפע ונבלע בכל האברים. הניגון החרישי השתפך לחלל בית המדרש. הוא פיכה, ליטף, ניחם. מפינות האולם חזר הד קדומים מלוא הוד. באפלולית התנסר נגון שחבוי בנשמה. אמר אביי, רבא אמר. יהודי ותלמודו בידו. כל יהודי, בכל מקום, באותו זמן, ותלמודו בידו.
מאז הכריז מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל בוינה, בכל עיירה ובכל כרך ניצתו מדורות, עד שהפכה כל הגולה למדורת אש. יום ועוד יום, דף ועוד דף. עוד יהודי ועוד יהודי. ועוד יהודי, והדף. לאחר תפילת שחרית, יצאו אלה למלאכת יומם. הם נשאו על גבם השחוח, את כל כובד הקיום.כל בית ומשפחה, הדלות היתה דייר קבוע בביתם הרעוע. בזיעת אפם שקפאה בטמפרטורת הקרח, אכלו עם בני ביתם לחם. מרבית שעותיהם שהו מחוץ לכתלים החמימים של בית המדרש, שרוחם של תנאים ואמוראים נשבה בהם. אבל לאורך כל היום, הם רצו לחזור הביתה — בית ד´. משם ינקה נשמתם. גם כשהרגלים בוססו בבוץ, הם שאבו מה"בית" את חיותם. אף כשידיהם עסקו במלאכת כפים שעולם המעשה כפה על חייהם והמציאות היומיומית שטחה לפתחם. גופם דידה ברחובות העיר או בשבילי העיירה. אבל נשמתם נותרה בבית המדרש, ספונה באותה שעה של טרום בוקר, עם דף הגמרא, לכל מקום נשאו עמם את בית המדרש, והדף. אותה שעה בודדת, היתה הקבע שלהם, השאר עראי, אילוץ.
הדף הלך אתם גם אל מחוץ לבית המדרש. כשיהודי וורשאי הגיע לרגל מסחרו לליפציג, הוא פגש את המקומיים או את הבאים לסחור כמותו, וכמוהו אחזו באותו דף. הוא סר לבית המדרש שבעיר הרחוקה, שם למדו את מה שהוא לומד. אותו דף. וכטיבם של יהודים, הוא שקל וטר בפרמקטיא של רוח.
אף בין דוכניו של שוק, יכול היה לדבר בלמוד עם סוחר אחר, כי אף הוא אחז באותו דף.
והיו גם מעריבי יום: שחורי בגד באו, מוכתמי אדרת, בתום יום עמל מפרך. כשיד אחת מורידה את ידית הבאר, הם העלו מעט מים קרים ככפור, כדי לרחוץ את מגושמותו של יום עמל, כדי ליטול ידים בטרם יבואו בשערי בית המדרש. מנחה. ערבית. ואז, באותה שעה, כל העולם על טרדותיו התפוגג. כאילו אין עוני, משל לא קר. נדמה כאילו לא קשה המלאכה. כאילו היו פורשי כנף, הם המריאו אל מעבר ליום ולשעה. ואז, כשנעלמו המחיצות, הם באו בשעריו של הדף ונהרה עלתה על פניהם. רק אחר כך סרו לביתם, ותלמודם בידם. רק אח"כ עלו לשון שנת ישרים טהורה, ומתקה עליהם שנתם. כאלה הם היו.
"שמאי אומר, עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות א, טו — ברכות לה.). "אין מדובר כאן אודות ריבוי הלימוד, להגות בתורה יומם ולילה, אלא "תורתך קבע" זהו ענין בפני עצמו, שה"קבע" שלו יהיה תורה ולא עוה"ז. שיהא חי בעולם של תורה, ב"עולם של רצונו ית´", ואז אפילו אם יהיה אנוס לפעמים ולא ילמד רק שעה אחת, אבל סו"ס תורתו קבע אצלו. וכן להיפך, אף אם ישים האדם לילות כימים לעסוק בתורה, אבל אם רק יכול הוא להעלות על שפתיו מבטא של "אהיים" (הביתה — י.פ.), יש לו עוד מקום לילך ולהנפש, יש לו עוד מקום מנוחה זולתי תורה — אין זה תורתך קבע.
ומי שאין תורתו קבע" לא תועלנה לו כל התורה והמצוות וכל אילי נביות שיביא. כי עיקר התכלית הנדרשת מאת האדם הוא עשה תורתך קבע". (מרן המשגיח דמיר — הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל, דעת חכמה ומוסר ב´, עמ´ שי"ג).
מאז חולל מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל את הרעיון, רבבות יהודים סיימו את הש"ס. מאות אלפים רכשו בקיאות עצומה במכמניו של האוצר, אוצרו של העם. התורה גם הפכה להיות ה"קבע" שלהם. לפחות לגבי רבים מהם, הדף הפך להיות נשמת אף. יומם של המוני יהודים, ינק מתוך אותה שעה של "דף". אבל בעיקר, הם זכו להפוך להיות "בן ישיבה", לשעה אחת ביום. לא רק בבתי עיירה מטים ליפול. גם במשרדים ששטיחיהם מקיר לקיר, המוארים ב"ספוטים" קרי אור. גם בלשכות הממוקמות בקומות גבוהות של מבנים, הנראים ממרחק כמגדלי זכוכית גורדי שחקים. קול תורה בוקע גם בלב מרכזי העסקים, בארץ ובחו"ל. בתוך ה"דאון-טאון", שם פועם דופק החיים הכלכלי. והם באים אל הדף ואומרים לסדר-יומם ולעולם כולו "עצור".
פתאום אין סוחר ואין עו"ד. לא רואה חשבון ולא ברוקר. למשך שעה אחת, כאילו נעטפים הם בחומות של אש קודש, בוערים באש הנשמות. באותה שעה מתחברים הם לצינור הרוח המתדלק, הופכים לבני ישיבה. לשעה!
נכון, בן ישיבה זו מהות אחרת. מי שאינו בן ישיבה, אינו בן ישיבה. הוא אינו יכול! בן ישיבה אינו רק סך הכל של כמות שעות למוד ודפים. למוד זה משהו אחר שעוטף את ישותך. וגם אם הללו לא זכו לטעום תורה מתוך מצקת, לפחות הם זוכים לטעום מכפית. משהו. קצת. דוגמית. עוצמתו של הרעיון האדיר הוא בכך — שלפחות שעה אחת ביום הם מרגישים "כמו". כמו אותם בני הישיבה שממתים את עצמם באוהלה של תורה. כמו אותם, אברכים שמסירים מעצמם כל טרדות עוה"ז והבליו. ובשער שעות היום הם נותרים עם הגעגוע, עם טעם של עוד. עם תחושה של רצון להיות בן ישיבה!
אשריהם של אותם רבבות שזכו לרכוש בקיאות עצומה. אשרי הרבבות שזכו לגעת, ולו אם רק באצבעם הקטנה, לטעום מדבשו של לימוד, מטעמו וניחוחו — להניח קמצוץ על קצה הלשון, להתבשם מהתחושה של לימוד התורה המגביר את השאיפה להידמות לבן ישיבה… להבין שזה רק "כמו", להעריץ את אלה שזה כל יומם, ולהשתדל להעלות בקודש שעות נוספות.
