אני פונה אליכם, קוראים יקרים ונכבדים, בשם עשרות ואולי מאות סופרים ברחבי הארץ והעולם; סופרים קיימים, וכאלו שהיו יכולים להיות קיימים. הפנייה הזאת יכולה לגרום לי לאי נוחות כלשהי, חלקכם יסבור שהפכתי לקבצן במובן מסוים, אבל אעשה זאת. לא בשבילי אלא בשביל עמיתי למקצוע, בפועל ובפוטנציאל, עבורם אני מוכן להסתכן. עבור חלק מהם זה יהיה מאוחר מדי, אולם טוב מאוחר מלעולם לא. אקפוץ, אם כן, לאמבטיה הרותחת ואולי אקרר אותה בשביל אחרים, במשמעות החיובית של הביטוי.
יש סופרים רבים שהיו שמחים אילו הטור הזה היה נכתב לפני כמה שנים, בזמן שהם החליטו שהכישרון שלהם מתבטא בכתיבה, וכי הם חפצים לפרסם את הגיגיהם עלי גוויל או על גבי מסך. סופרים אלו התחילו את דרכם בכתיבה ספרותית, מי בטורים נחמדים ומי בסיפורים חביבים. בסוף הטקסט הם הוסיפו את מספר הפקס שלהם, או לחלופין את כתובת הדוא"ל, או את שניהם גם יחד.
ואז, כשהתפרסם פרי עטם, הם ישבו וחיכו והמתינו וציפו וייחלו וקיוו ושאפו ורצו וכמהו וחשקו וערגו והתפללו ונכספו ל… תגובה ראשונה שתופיע, למחמאה קטנה ומחממת, לברכת יישר כח מרנינה, למישהו שיכתוב משהו כמו: "כמה אתה צודק, אל תרפה מהנושא", או: "נהניתי מאוד מכתיבתך המיוחדת".
באין מליץ יושר, הם היו מסתפקים אפילו בתגובת נגד, כדוגמת: "העלית נקודה מעניינת, אך הרשה לי לחלוק עליך ולומר ש…" או: "המסר העולה מן הסיפור שכתבת אינו חד וחלק, ולדעתי יש צד נוסף בעניין".
כאשר גם זה לא מופיע בחרך הפקסימיליה – למבוגרים שבינינו – או בתיבת הדואר הנכנס – למבוגרים ממש קצת פחות – הסופר דנן חש כבלון הליום שהגז שבו השתחרר, והתנקז בחזרה היישר לתוך פיו, הופך את קולו לצפצפני עד כדי גיחוך.
נכלם עומד לו הסופר ליד הנחל האכזב, זה שהיה בטוח שישצפו בו מימי התגובות והמחמאות ויציפו אותו בגלים קרירים ונעימים. כמו ישיבישער שסיים זה עתה לחרוש את מדבר יהודה מקצה לקצה בלי מדריך, והוא מיובש עד כדי פריכות של מצת מכונה. ומים – אין בנמצא. מייחל לטיפת לחלוחית, משהו, קצת, אפעס, אבל כלום. נאדא. נאסינג. גורנישט.
והנמשל מובן.
יש הצולחים משוכה זו, מדלגים על מהמורת המתחילים כסוס מיומן על גבי גדר מכשולים, ובסייעתא דשמיא הם מתקדמים עד כדי כך שהם כותבים על אלו שלא כותבים. אבל יש עוד סוג, אלה שכן נכנעו, אלו שהתייבשו במדבר יהודה ולא בא מסוק לחלץ אותם. אז הם השאירו את החוש הספרותי שלהם שהחל נובט, לא טיפחו אותו ולא השקו אותו, והוא נבל, קמל, והלך לאבדון. חבל על דאבדין. עם מילה או ארבע של התייחסות, של שבח, של תגובה מכל סוג שהיא, היינו – ואני מכליל גם את עצמי כי אף אחד לא מושלם – יכולים להצמיח את ר' דוד זריצקי של הדור הזה.
בתקשורת הכתובה והלא מודפסת, כמו זו שאתם קוראים ברגעים אלו, זה קל בכפליים. לא צריך לחפש את הלורד ארטליין, להקיש את המספר הנכון ולפקסס את הפקסוס המעודד, המחמיא, המגיב והמתייחס. רק כמה הקשות מקלדת, תמורה צנועה למי שכתב עבורכם טקסט בחינם. מבחינת הסופר התגובה יכולה לבוא בשגיעוט קטיו חמורות. לא אכפת לו כהוא זה.
רק תגיבו.
אוי כמה שאתה צודק, "חכמת המסכן בזויה" (קהלת), וההמון מעריץ גבורה או עליצות על פני חכמה, והקורא שומע הלקח, ומשמיט המקור… איש אינו מעריך את פרי הקולמוס, ואת חוד פועלו, ותועלתו… – לא לחכמים לחם וכו' הכל נכון, וכך בהכרח ימשיך!!! (סליחה)
מדהים !!!!
צודק מאוד מאוד! כל אדם נהנה מאוד ממחמאות, והן מעודדות אותו להמשיך ולפעול ביתר שאת ויתר עוז (כולל גם אנשים גדולים מאוד, עיין במדרש ויקרא רבה לד, ח).
מזדהה מאוד עם מה שכתבת / העלית / הקלדת / עוררת / הקפצת.
משתדל מאוד לתקן / לשפר / להתייעל / להיטיב.
ומהיום בלי נדר אגיב / אחמיא / אודה / אתייחס.
אך דא עקי / וזו הבעיה
אנחנו המגיבים, על אף שאיננו כאלו ברוכי כשרון כמו כותבי הטורים / הרעיונות / המאמרים / ההגיגים / הטורים.
רוצים גם לקבל פיד בק / תגובה / התייחסות / מענה לשון.
והשרשרת לעולם לא תגמר.
חזקו ואמצו סופרים נכבדים ברוכי הכשרון
העם אתכם! עלו והצליחו!
נושא מאוד חשוב, תמשיכו לעשות חיל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
צודק מאד
אשריך אשריך
ישר כך
תמשיך כך
תעורר אותנו שלא נרדם
עם כל הכבוד לכותב הנכבד, אף אחד לא ביקש מאת הסופרים והכותבים למיניהם להביע בפרהסיא את דעותיהם האישיות בשלל נושאים, והם פשוט לא מעניינים את אף אחד!!!
אז הנה גם הגבתי לך….
שמחה אתה כל כך צודק שזה הזוי!
אני אישית לא כ"כ קורא כתבות באתרים, פה ושם.. אתה יודע, אבל אחרי שאני קורא הרבה פעמים אני שואל את עצמי כתבה כ"כ טובה, אז למה יש רק 3 תגובות? ולפעמים 3 זה עוד מצב טוב. למה לזמר "ירקרק" אנחנו רצים להגיב ולסופר שטרח והשקיע בכתיבת מאמר\ סיפור אנחנו מוחאים כפיים בלב? למה לא להוציא החוצה את הרגשות שלנו?
אין מה לומר, צריך לעשות שינוי.
אגב, תגובתי זו אינה רק בגלל ההוראה שבשורה האחרונה פשוט הרגשתי צורך.
סחטיין על כל הכתבות שלך (שקראתי) נהנה מהם מאד!
צודק!
נשתדל להתחזק
יישר כח! מלים כדרבנות! אך מה לעשות שדוקא חוסר התגובה מראה שהמאמר מצא חן בעיני הקוראים. דוקא המאמרים המעצבנים והבלתי מקובלים הם אלו שמעוררים אוטומטית את האצבעות להקיש על המקלדת תגובת נגד.
עכ"פ טוב שהערת את תשומת לבנו להעביר גם את רגשותינו החיוביות החוצה מעל גלי האתר…
מאמר נכון
שלא נדבר על תגובה קטלנית אחת שנשכחת אחרי דקה אצל הטוקביסט המתלהם
אבל שוברת קריירה של סופר
לכמה תגובות הנך מצפה לטור זה?
בשגיעוט קטיו חמורות.
בשגיעוט קטיו כמורוט כצ"ל
כותב מדהים.
אבל נראה לי שבכל תחום כדי להצליח צריך להיות גבר ולהחמיא לעצמך ולא לסמוך על מחמאות של אחרים, לכן במקום לשכנע את הקוראים להגיב, תשכנע את הכותבים להיות גברים.
כאחד שנמצא מאחורי המילים, מסכים איתך לגמרי, אם כי באמת חשוב לתת תגובה בחזרה למגיב כי אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא כותב לקיר….כמו הכותב כך גם המגיב…
אדון פישטיק הנכבד
יורשה לי מעט לחלוק על היוצא מעט הסופר שלך
הכתיבה נותנת סיפוק עצמי ביטוי עצמי ומשמעות עצמית, אכן כבכל דבר, נעים ונכון וקיים וישר לקבל מחמאות, אך לא זה המטרה ולא לשם כך אנו כותבים.
הכתיבה הינה כלי למען המסר ו המשמעות ולא למען הפרגון והדרבון
הכו"ח
סופר צורב
שלא מגיע לתחתית קרסוליך הגבוהות.
אז הנה תגובתי לכל המגיבים היקרים: יצחק זאב, מדהים, יהודי, אברהם, צודק, ארבעס, יהודי פשוט, נתנאל, אחד שנבל, צודק אבל, א, איציק, מגיב, גבר, דוד, סופר צורב – – –
תודה רבה מעומק הלב על תגובותיכם, איש איש בשמו הטוב (והאמיתי) יבורך! נהניתי למקרא כל מילה שיצאה ממקלדתכם. הברקתם, החמאתם, הגבתם, והכל בטוב טעם.
שאו ברכה מאת ה'!
שמחה פישטיק
עכשיו תורך להגיב למגיבים….
כתיבה יפה וראויה. המשך בדרכך המקורית זו ושעשע את ישראל