ספינות החינוך במעיינות הבעש"ט: כיצד להתייחס לבכי של תינוק?

ידועה התייחסותם של אנשי המקצוע לבכי של תינוק, כדבר המועיל לשחרר רעלים מהמוח. התייחסות זו נכונה היא, כמו שאנו מוצאים בכתביו של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע בספרו "אמרי פנחס" לתשעה באב:

"תינוק שבוכה סימן שיהיה חכם, כי הדמעות הם פסולת המוח, וכשהוא בוכה הרבה סימן שנתברר המוח, ושאינו בוכה סימן שהוא שוטה שלא נתברר המוח, ושאר בעלי חיים אינם בוכים, כי מי שיש לו דעת בהעלם הוא בוכה ועל ידי כן נתברר".

במילים אחרות, לא זו בלבד שהבכי מועיל לשחרר את הלחצים השונים שנמצאים במוח, אלא שהבכי הוא סימן ואות על כח שכלי עמוק שנמצא במוח, כח הנקרא "דעת בהעלם", וכח זה יוצא ומשתחרר על ידי הבכי. זו הסיבה שבעלי חיים אינם בוכים. אין להם דעת, ומשכך אין להם רגש עמוק זה של בכי הקשור לדעת הקיימת באדם בדווקא.

הבכי יוצא מרובד עמוק מאוד של הנפש, לכן ככל שהאדם מגושם יותר – כך קשה לו לעורר עצמו לרגש ולבכי. התינוק – שהוא נשמת האדם בטהרתה, קרוב מאוד לבכי.

הפעולה היחידה אותו התינוק יודע לעשות – בגלל שהוא לא כרוך בהחלטה כל שהיא, אלא במציאות ספונטנית, הוא הבכי, שהוא החלק העמוק ביותר של האדם.

הבכי – כוח מיוחד המעורר את הפנימיות

מן הנדרש היה כמובן, שפעולה הנעשית על ידי תינוק בקלות, תיעשה על ידינו בקלות עוד יותר. אך למעשה, הבכי הוא החלק העמוק בנפש אותו לצערינו קשה לנו לעורר לעיתים, כשאנו מעוניינים לעורר אותו, למשל בשעת התפילה כשאנו צריכים לעורר את החלקים העמוקים ביותר בנפש ולקשר אותם לבורא. לא שהבכי הוא פעולה מוכרחת בתפילה, אך הוא בהחלט מורה על חלק עמוק מאוד בנפש, עד שהאר"י הקדוש העיד, כי מי שאינו בוכה בתפילות ראש השנה, אות הוא כי נשמתו פגומה! ומכאן שהבכי מורה על גילוי הנשמה.

הבכי במעלה פחותה מאשר הדיבור

אך יש לדעת כי הבכי טוב לתינוק בעיקר בתקופה שאינו יכול לדבר, אך כאשר התינוק גדל והופך לילד ומתחיל לדבר, דווקא הדיבור הוא שמפתח את שכלו של הילד, כפי שידוע מתורת החסידות, שכח הדיבור יש לו כח מיוחד של גילוי כח השכל הנעלם.

מציאות זו שניתן לראותה אף אצל מבוגרים, היא שכאשר אנו מתחילים לדבר על נושא כל שהוא, אנו מתחילים לקבל תובנות חדשות, להבין דברים שלא הבנו קודם לכן, ולהסיק מסקנות נכונות שלא עלו בידינו קודם לכן. הסיבה לכך היא, משום שיש חיבור מיוחד ועמוק בין הכח של הדיבור, לכח השרשי של השכל, שהוא כח עמוק מאוד.

זו גם הסיבה שאין אנו צריכים לחשוב לפני כל דיבור שאנו מוציאים מהפה, משום שהכוח הפנימי של הדיבור מחובר לנקודה השרשית ביותר של השכל, אותו מקום עמוק שממנו אנו שואבים את כוח ההתבוננות, כח החכמה – השורש לכל כוחות הנפש הקשורים לשכל.

ומכיון שאותו כח עצמו שממנו נשאבים כל כוחות השכל, הוא המקור הפנימי של כח הדיבור, לכן כח הדיבור אינו זקוק להתבוננות מחודשת, אין אנו צריכים לחשוב לפני שאנו מוציאים הברה מהפה – באיזה נקודות עלינו לנקד הברה זו שאנו מוציאים מהפה, אלא להיפך: הדיבור יוצא מאליו, באותו רגע ממש שבו נגמרת בלב תובנה מסויימת, והוא המפתח את כח ההתבוננות. ומכאן ששורשו של כח הדיבור נעלה מכח ההתבוננות.

[אין הכוונה שכח הדיבור נעלה מכח ההתבוננות, להיפך, כח הדיבור הוא הכח העשירי והאחרון מעשרה כוחות הנפש, וכוח ההתבוננות הוא מהשרשים של כוחות הנפש, אלא הכוונה היא שלדיבור יש כוח מיוחד לקשר את כל כוחות הנפש, מכוחות הנפש העמוקים ביותר – כוח החכמה, עד כוחות הנפש החיצוניים ביותר, ולכן יש לו כוח אדיר. לעומת זאת כל כוח אחר מכוחות הנפש, כמו כוח ההתבוננות, או כח הבכי, הוא כח נפרד לכשעצמו המעורר רק חלק מסויים בנפש].

לעומת זאת הבכי קשור בקשר בל ינתק לכח הבינה שבאדם (מקורו של רוח ההתבוננות), כח אותו אנו מנצלים בעיתות תשובה למשל, הקשורה לכח הבינה שבאדם (כמו שכתוב – ולבבו יבין ושב ורפא לו). מכיון שכך, כח הדיבור שנעלה מכח ההתבוננות, וקשור לשורש השכל, העמוק יותר מכח ההתבוננות, חשוב יותר מכח הבכי, ומפתח את שכלו של התינוק יותר.

הבכי של תינוק רצוי רק כשאינו יכול לדבר

הרב הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, תלמידו המובהק של המגיד ממעזריטש, כותב בספרו (דברי שמואל פרשת ראה) בפירוש את ההתייחסות לבכיו של תינוק, כרצוי רק לפני שיש לו את כח הדיבור:

"נראה בחוש קודם שיוכל התינוק לדבר היאך ומה, מרחמת עליו אמו לתת לו מאכל ומשתה, ומנא ידעה שצריך לזה, רק מכח הבכיה שהילד בוכה מבינה אמו מסתמא הוא רעב או צמא או רוצה לישן, אבל כשהילד יוכל לדבר כראוי, אזי נותנים לו מכה שיתבע בפה".

החילוק בין עבודת חודש תמוז לעבודת חודש אלול

הרה"ק רבי שמעלקא, ממשיך וממשיל את שני השלבים שבחינוך הילד, לשני שלבים בעבודת ה', הקשורים לזמנים בהם העבודה היא על ידי "סור מרע", כמו למשל בזמני חודש תמוז ואב, ובהם הבכיה משובחת, לבין הזמנים המרוממים שבהם העבודה היא דווקא בדרך "עשה טוב", כגון חודש אלול שאז כידוע הקב"ה מאיר את פניו לכלל ישראל, וההנהגה באותה עת היא דווקא הנהגה של חסד ורחמים:

"כך כשאדם אינו יכול לדבר כראוי שהוא סגור ומסובך בחיצונים ולבו עליו דוי, ומבקש להתקרב אל המלך מלכו של עולם, אזי הוא בוכה ומכה על לבו בכח ומביא לידי דמעות, ואלקינו מרחם עליו ליתן לו כח לדבר כראוי אח"כ… וזהו התיקון מקודם הבכיה כמו תמוז ואב אף שהוא במדריגת התוף יוכל לדבק גם כן לאלהיו מכח קול בכיותיו, ואח"כ בימי אלול הוא במדריגה גבוה".

כלומר, בימים בהם האדם רחוק מעבודת ה', כגון בימי תמוז ואב, שאז אנו מצווים לפשפש במעשינו שעל ידם נחרב בית המקדש, כמאמר חכמינו – כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, אז הבכיה משובחת, משום שבאותה עת אנו משולים לתינוק זעיר שאינו יכול לדבר, דהיינו שאין אנו יכולים באותה עת לפתח את הכוחות המיוחדים של הנשמה שנסתרים בנפש.

לעומת זאת בחודש אלול, העבודה היא דווקא על ידי התרוממות רוח, כילד גדול שכבר יודע לדבר. כאשר הילד יודע לדבר והוא משתמש בבכי, ההורים לא ירשו לו להביע את בקשתו על ידי בכי. לא זאת בלבד שהדבר אינו מפתח את הילד, אלא שהוא אף גורם למוחו להפסיק להתפתח, ובמקום שיחשוב על בקשתו, מה חסר לו וכיצד הוא רוצה לקבל את זה, הוא בוכה – ומתייחס לצער על חסרונו בלבד. במקום לפתח את הקשר עם אמו על ידי הבקשה, ולגרום לקשר להיות אמיתי – כאיש המדבר עם אמו בהכרה שהיא יכולה לעזור לו, גורם הבכי לפתח קשר לא אמיתי הקשור לחסרונותיו של התינוק ולצערו, ולא לקשר אמיתי וקיים.

המסקנא למעשה – אין לילד להביע בקשתו על ידי בכי

זאת הסיבה שאין להתיר לילד המסוגל לדבר, להביע את בקשתו על ידי בכי. כדי לגרום לו להפסיק להביע את בקשתו על ידי בכי, יש להתעלם מכל בקשה כזאת שבאה בצורה השגויה של בכי, בפרט כשהיא נשנית כהתנהגות קבועה, ולהבהיר לו לפני מעשה ולאחריו – כי כאשר הוא בוכה, הבקשה שלו כלל אינה קיימת, והיא לא תענה בשום פנים ואופן. בצורה זאת נגרום לילדינו להתבגר ולהגיע לבשלות הנפשית הנדרשת להם – מחשבה וקשר עם ההורים.

"המאמר נערך לדפוס על ידי חברי מערכת "יסוד החסידות". להרשמה ולקבלת מגוון גליונות מאמרים וביאורים על דרך החסידות, ספרי החסידות ואורה המיוחד השווה לכל נפש – הירשמו עוד היום בכתובת הדוא"ל [email protected]"