המקטע הזה בשירים החסידיים [החסידיים באמת] שמסתובב בכף הקלע המוזיקלית מאז תום מלחמת העולם הראשונה. הוא לא חוזר מפעם לפעם בשינוי אדרת. ממש לא. אפשר לזהות אותו מקילומטרים באותה אדרת ממש כאילו יצאה מניקוי יבש / טורו השבועי של אברומי נויבירט

השבוע האזנתי לאלבום מוזיקלי שיצא לאחרונה ע"י אחד המשוררים החסידים המועדפים עלי. הלחנים המבוצעים בו יפהפיים אחד יותר מהשני. דא עקא שבאחד הערוצים בתקליט – שיר חסידי קצבי – נתקלתי בקטע גישור מוזיקלי מחריד ברמת שחיקתו, והוא נשמע ונראה כך: 'א־הה – אההיי – – אהא־אהא־אההייי'. אתם מבינים למה כוונתי? המקטע הזה בשירים החסידיים [החסידיים באמת] שמסתובב בכף הקלע המוזיקלית מאז תום מלחמת העולם הראשונה. הוא לא חוזר מפעם לפעם בשינוי אדרת. ממש לא. אפשר לזהות אותו מקילומטרים באותה אדרת ממש כאילו יצאה מניקוי יבש.

למי שלא הבין על מה אני מדבר אנסה שוב להמחיש בסימולציה: דמיינו עצמכם עומדים בטיש של אדמו"ר מסטרוקצ'ינעב שליט"א. הרבי נוטל בידו פרי אחר פרי מחקל התפוחין הפרוס לפניו במגשים ונותנם לחסידים שחולפים לפניו ביעף ובשתי ידים מושטות. מאות החסידים שעל הפרענצ'עס מתנועעים לקצב שיר חסידי עליז שמתחיל באוקטבה נוחה ועובר להילוך שני – הבית הבא ולפני הבית השלישי מתכוננים לזינוק בעליה בקטע האלמוות המרגש עד מוות: "א־הה – א־הה – אהא־אהא־אהה" שמוביל לחלק הגבוה והכי סוער בשיר. הבנתם, כן? עדיין לא?!

ננסה תיאור נוסף. אד"ש זעכציק מרקד בחתונה עם בעריש, החתן דנן מבחירי הישיבה. החסידים משני צידי המתרס ניצבים ומוחאים כף בקצב, כשאד"ש צועד אחור וקדם עם החתן לצלילי השיר 'אחד יחיד ומיוחד' וכו'. עוברים לבית השני וכשזה מסתיים שוב מגיע מיודענו ה'אההיי־ההיי אהא־אהא־אההייי' (ברוב המקרים מאיטים בו את קצב הפיזוז ומשנים אותו מריקוד – לקפיצה, כחימום לקראת המקטע הגבוה והאחרון). זהו. מי שלא קלט עד כה סובל מדיסלקציה כוראוגרפית־מוזיקלית־קוגנטיבית. תכלה היריעה ויכחדו כל עצי יער. אין סיכוי שיבין.
לא מכבר הביע הסופר הנערץ הרב יאיר וינשטוק בטורו השבועי ['בקהילה'] את קריאתו לכל מלחין בן חיל שיאזור מותניו ויפיק לחן רענן למילים ברוך ק-ל עליון. במקום המנגינה הידועה הזו. נו, הלחן שכבר נשחק עד דק שכשנולד לפני כשני עשורים כבש את חצרות החסידים, התפשט לחצרות ליטא ואפי שלח גרורות למאחזי החרד"ל והד"ל.

הסתקרנתי מה גרם לו להתייחס לנושא עלי גליון. בעיני רוחי ראיתיו מארח בביתו אי אלו בחורים מ'חברון' לשולחן השבת. ב"ברוך ק-ל עליון" כיבד את הצ'יקאוור מביניהם, בתקווה שיביא לו איזה 'אייבי רוטנברג' הגון או 'בני הרבנים' נוסטלגי, וההוא, נאיבי שכמותו, חשב לעצמו: "הן הרב וינשטוק לא כיבדני כדי שאשלוף לו ברוך לוין/צ'ייט. אפגין לו את בקיאותי בשיר ההוא המושר בקביעות אצל החסידים, הוא בוודאי יתמוגג". פצח החברונער בשיר האולטימטיבי והרס את האוירה. כך דמיינתי לעצמי. אך לפני שקבעתי עובדות שאלתי את הסופר הרב וינשטוק מה היה הקש ששבר והביאו להתייחס לנושא עלי גליון, וזה מה שהגיב: "לאמתו של דבר לא קש אחד אלא מדי שבוע נתחב עוד גבעול קש בעת סעודה שלישית באיזה שטיבל שלא יהיה כאשר הלחן האולטימטיבי לזמר "ברוך ק-ל עליון" לא יכול להיות אלא הלחן הנ"ל. ח"י שנים זה היה יפה, עכשיו זה כבר מתחיל להזכיר עינוי סיני. לאורך זמן שרנו אותו ברגש. זהו שיר יפהפה. אבל לאחר שאכלנו את צנצנת הדבש מישהו פה רוצה קצת סחוג".

השיחה בינינו נסתיימה בהסכמה גורפת שראוי לפתוח רשימה שחורה של שירים, שהשרים למרותם יסתכנו במאסר שנה. ובהזדמנות זו אכרוך את שתי הבעיות יחד זכר למקדש כהלל, אכרע ברך ואפיל תחינתי ובקשתי לפני כל יודעי לחן ותוים בקריאה: אל נא אחי העושים במוזיקה תרעו ותתקעו את ה'אההיי־ההיי אהא־אהא־אההייי' המשמים לכל לחן שלא מצאתם לו פתרון לירי אחר. מובטחכם באחריות כי גם אם יחסר קטע גישור ביצירה המוזיקלית, יצרום חסרונו הרבה פחות מהשפכטל הצלילי שאתם תוקעים לנו בכל חור שחור במוזיקה החסידית. אנא חדלו מלהתעלל בו ובנו, והַפנימו כי ליחו נס זה כבר ארבעים שנה, ובמנוסת ליחו כבר הספיק להקיף את כדור הארץ אינספור פעמים, כבר תיקן את כל תיקוניו בהאי עלמא, הגיע הזמן לחלוק לו את הכבוד האחרון ולהשאירו במנוחתו צליל. ושלא ישמע עוד 'אההיי־ההיי אהא־אהא־אההייי' בגבולנו.

הטור התפרסם בעיתון בקהילה
לכל הטורים של אברומי נויבירט – לחצו כאן
לתגובות: noyvirth@gmail.com