כבר עבר כמעט שבוע, מאז פטירתו של רשכבה"ג מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. דרכי ציון אבלות. בכל אתר בו חיים יראים, מתקיימים הספדים מדי יום. רבים מעלים זיכרונות בינם לבין עצמם. מכל עבר מנסים לדלות מעשים נשגבים, בהם נתייחד רבינו. כדרך העולם, ההתמקדות היא בדברים יוצאי דופן, המאירים את דמותו של מנהיג הדור ואכן מי שעיין ב"יתד השבוע" האחרון, יכל ללמוד על השגות מופלגות של התמדה. אם זה למשל, המעשה שסופר מפי חתנא דבי נשיאה הגר"י זילברשטיין שליט"א, על הצורה בה שב ללימודו ככלות השבעה על הרבנית ע"ה, בשקיקה מופלאה ועוד כהנה וכהנה.
עם זאת, בקרב רבים ההרגשה היא, שאת המהות העיקרית בדמותו של רבינו, לא ניתן לפרוט למעשים ומופתים, שאף הוא עצמו היה בז להם. שכן הכל מתגמד, לעומת המופת הבלתי נתפס, של מסכת חיים שלימה בכללותה, שמה שמשקף אותה, הוא דווקא השגרה שבה שכל כולה דביקות בתורה. והרי זהו הפלא בעצמותו!
מרן רבינו זצוק"ל, חי כדברי חז"ל בקנייני התורה, במיעוט שינה וכו´, כשזמנו מנוצל בלעדית ללימוד התורה וקיום מצוותיה. כמה אפוא מחווירים מעשים ייחודיים אפילו של אדם גדול, כלפי העובדה, שקרוב למאה שנה, על כל מה שבא על האדם, הן במהלך הקבוע של שבתות וימים טובים כמו גם במאורעות המיוחדים לו בלבד – הוא חי בעמל היומיומי, גם כשכולם היו בריאים; גם בעת שמחה או צער וכדו´, כשהוא מצרף פרוטה לפרוטה, כפי שנאמר על שרה אמנו, בת ק´ כבת כ´ וכו´! הרי שגדלותו הייחודית של רבינו הינה הסך הכולל של כל אותם רגעים שגרתיים, שדווקא השגרה המונוטונית שלהם, הפכה אותם מרגעים קטנים לרגעים גדולים!
אין ספק, שעצם ההנהגה הזו המגלמת את עצמת הדביקות בתורה החזקה ביותר שאנו מסוגלים להבחין בה, באה, לא ממידת סבלנות אנושית אפורה ח"ו, אלא בדיוק ההפך מכך. מי שמסוגל לחיות כך ולעמול בעיון כה רב בכל תנאי ובכל עת כל ימיו, מעיד על עצמו, שהמופת הגדול ביותר אצלו, הוא דברי תורה. "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". זהו הפלא הכי מסקרן. כל דבר הוא דבר חידוש ואין תחום התעניינות, שיכול להתחרות בחכמה הא-לוקית, שקבלנו מהבורא יתברך ברוב טובו. רק מידה כה גדושה של חיבוב התורה, ההופכת את ההתעסקות בה לבלתי שגרתית, עשויה להוביל לכזו שגרתיות, שהעמידה לנו את גאון עוזנו מרן זצוק"ל.
לעולם לא נוכל להגדיר בשלמות את העומק שברגשות האלו. מכל מקום, מעבר לאבדן גדול הדור שהגן בתורתו על העולם כולו, בקרב אותם שטעמו חוויה זו – ולו יהיה זה על פי אמת המידה הנמוכה ביותר לפי ערכם – נפער חלל עמוק. מעתה נתמעטו ההשגות, בעמל ובכבוד התורה וצומצמו למה שבעוונותינו אנו ראויים לו במסגרת ירידת הדורות — אבוי לנו. דומה שאלו הם ההדים שבקעו ממאות האלפים בני התורה שהתהלכו אבלים אחר מיטת רבינו.
כשנפטר רב, וחזרו התלמידים מללוותו, ובדרכם התעורר להם ספק בהלכות ברכת המזון. קם רב אדא בר אהבה, הפך את מעילו שקרע בו קריעה מלפנים לאחוריו, קרע בו קריעה נוספת באמרו, רב נפטר וברכת המזון עוד לא הספקנו ללמוד ממנו (ע"פ גמרא ברכות מב, ב).
אף אנו נאמר, נסתלק רבינו ושיעור ברכת התורה עוד לא למדנו…
