ספינות החינוך במעיינות הבעש"ט: כיצד להתייחס לחלום רע של ילד?

הילד מתעורר באמצע הלילה בבהלה, ומחפש את המיטה של האמא, להכנס למיטה ולהרגע. מה ההסבר לכך?

בתחילה עלינו לדעת, באיזה צורה הילד מרגיש את החלום. החלום שייך כידוע לכח הדמיון של האדם, כח שמפותח אצל הילדים, ברמות גבוהות ביותר.

הקשר בין כוח הזכרון לכח הדמיון

וכמו שאומר רבי פנחס מקאריץ זי"ע בספרו "אמרי פנחס": "קטן הוא בעל זכרון יותר, שיש לו כח הדמיון. וכשיגדל יש לו כח החכמה ואינו זוכר כל כך, וכשיזקין יש לו יותר כח החכמה, כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם ואז שוכח יותר".

כוח הדמיון – הוא כח חיצוני של השכל

במילים אחרות, כח הדמיון הוא סוג הגילוי של הכח השכלי, כאשר אין לו את הכלים המתאימים להתפתח בו. כח השכל, הנקרא כח החכמה, מתייחס רק למציאות האמיתית כאל מציאות, ואילו אל החלק בה הוא מצטייר לעין, הוא משמש חשיבות משנית אם בכלל. כך למשל, כאשר חסיד בא ל'טיש' עם ילדו הקט, אז הילד ישים לב רק לחלק בה המראה מצטייר לנגד עיניו – המון המון חליפות שחורות, שמהם מבצבצים ראשים רבים, מראה זה קשור למציאות החיצונית ביותר הנראית לעין, וחיצוניות זו יכולה גם להופיע במחזה החלום לפי הדמיון, מכיון שהדמיון אינו קשור בהכרח למציאות אמיתית, ולכן ניתן לשחזרה בלי סוף במחשבת הדמיון.

לעומת זאת האב רואה כאן התאספות של יהודים, שבאו למטרה מסויימת – עבודת ה', הוא רואה מלכות שמים, הוא מרגיש רוח קדושה וטהרה החופפת על קהל החסידים. ראיה זו שהיא ראיה רוחנית, חודרת דרך כלי החכמה של המוח, ולכן הוא יכול לחזור ולהופיע רק כשתחזור ותשרה על הצופה אותה רוח קדושה עצמה, מה שמצריך מאמץ מקדים כמובן, שאינו כח של דמיון אלא כח רוחני פנימי, ורוח קדושה זו אינו יכול להופיע בחלום בעלמא, רק אם לשינה קדמה קבלת עול מלכות שמים עם רוח קדושה אמיתית.

חיבורו של הילד לכוח הציור

במילים אחרות, גם כאשר קיימת מציאות אמיתית, הילד מחובר רק לכח הציורי שבמציאות. כח הדמיון של הילד חזק יותר, והוא השתמשות בכח הציורי של המוח, מבלי שהכח הציורי יהיה מחוייב למציאות כל שהוא.

האמת היא, אגב, שבמובן מסויים, לכל אחד יש בתוכו חלק ילדותי, המתעורר בהתאם לדרגתו הרוחנית של האדם. שכן כל העולם בכללותו משולב מדמיון ומציאות. המציאות האמיתית של העולם, זו שמחוייבת בכח השכל, היא הקדוש ברוך הוא, המחיה ומהוה את העולם. שכן כל נברא שהוא מחודש מאין ליש, מוכרח שיהיה כח תמידי המחיה ומהוה אותו בכל עת מחדש מאין ליש. לעומת זאת הנטיה הטבעית שלנו היא להתבונן תמיד בכח הציורי של העולם, המחזה בו הוא נראה לעיננו, הגובה הרוחב והגודל החיצוני של כל נברא, הצבע והצורה בו הוא נראה לעיננו, במקום להתבונן בכח המציאות האמיתי של העולם.

עבודתו של האדם היא להגביר את כח השכלי – הרואה רק במציאות אמיתית ונצחית כמציאות אמיתית, ואילו אל המציאות החולפת ועוברת הוא מסתכל ככח דמיוני, שכל כוחו אינו רק באחיזת עינים.

מסיבה זאת אצל הילד, שכח השכל שלו עדיין לא התפתח כראוי, כח הדמיון שווה לכח השכל המציאותי ולעיתים אף גובר עליו. זו הסיבה שמחזה החלום נראה אצל הילד מוחשי מאוד, ובצדק הוא נבהל מהחלום אותו רואה.

כח הדמיון ככלי לכוח השכל

אמנם יש לציין, כי כח הדמיון אינו כוח פסול כלל ועיקר. כאשר משתמשים בכח הדמיון, כטפל למציאות אמיתית, דהיינו כדי להשתמש בו כסולם למציאות אמיתית קיימת, למשל חסיד המקושר לרבו בכל נימי נפשו, והתנהגותו היא בצורה שמדמה בכל עת שרבו עומד מולו, הרי דמיון זה הוא אמיתי, שכן הדמיון אינו מתייחס לגוף של הרבי שהוא מוגבל, אלא לרוחו וקדושתו שאינם מוגבלים, ואכן חופפים עליו בכל מקום שהוא, לפי דביקותו ברבו. ואכן בספרי הקבלה מוסבר כי כח הדמיון הוא כח נעלה ורוחני מאוד כשמשתמשים למטרות נעלות כאלו או אחרות.

אדם המשתמש בכח הדמיון שלו תמיד בצורה כזאת, אזי גם כוחות החלום שהם על ידי כח הדמיון הם כוחות נעלים וקדושים, וכמו שאומר רבי נחמן מברסלב זי"ע בליקוטי מוהר"ן:

כי חלום על ידי מלאך, זה בחינת אדם, בחינת (בראשית א): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". 'כדמותנו' – זה כח המדמה, שהוא בצלמנו בבחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, כי בשעת שנח המח מסתלק, ואין נשאר רק בחינת כח המדמה, וכשהמחין זכים, אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בבחינת מלאך, בחינת: כדמותנו בצלמנו – שהכח המדמה הוא בצלמנו, בבחינת מלאך כנ"ל, בחינת חלום על ידי מלאך וזה בחינת אדם, כמו שכתוב: "נעשה אדם" וכו'.

בשעה שהילד יושן, אז כוח הדמיון – שמפותח אצלו בלאו הכי, מקבל כוחות מחודשים ואין סופיים, זאת כשכח השכלי – שחלש אצלו בלאו הכי, אינו מופעל כמעט.

זאת הסיבה, שכוחות החלום, שנובעים מהתפתחות בלתי מוגבלת של כוחות הדמיון, נראים לילד כמציאות ממשית. מצוי ביותר שילד מתעורר משינתו אחוזה בהלה, ובוכה בכי מר מכח המחזה הדמיוני שראה בשינתו.

אך למרות שבמידה מסויימת הילד צודק בבהלתו הדמיונית, יש כח להורים לבטל את כוח החלום. כאשר האב או האם מבקשים מהילד שיספר להם את החלום, והילד משתף בחלומו את האב והאם, הוא בעצם מחבר את כח הדמיון שלו עם הכוח של האב והאם, המעניקים לחלום את הפרופורציה האמיתית שיש להעניק לו – דמיון בעלמא, ובכך הילד מתחיל להרגע.

עם זאת לפעמים – בהתאם לגילו של הילד – הילד אינו נרגע, וכאן השאלה האם יש לאפשר לילד לישון במיטתם של ההורים, או לא? על כך בגליון הבא.

"המאמר נערך לדפוס על ידי חברי מערכת "יסוד החסידות". להרשמה ולקבלת מגוון גליונות מאמרים וביאורים על דרך החסידות, ספרי החסידות ואורה המיוחד השווה לכל נפש – הירשמו עוד היום בכתובת הדוא"ל [email protected]"