אלא שאז עולה לדיון מנהג שנוהג אחד משני יהודים יקרים אלו; אם חומרא ודקדוק הלכה, אם מנהג מבית אבא שמונח אצלו, ואם סתם הנהגה טובה הנהוגה בקהילתו. אך, אויה, אם ידידו משתייך לקהילה אחרת – הרי אז מתגלע חילוק בינותם

קטון אנוכי מכל, ודווקא משום כך ביקשתי להאיר זווית שכוחה וחסרת תשומת לב במידה מספקת. בתוך עמי אנוכי יושב, עומד ומסתובב, ומן הגובה הזה, של אנשים פשוטים וחביבים, נאהבים ונעימים, ניתן לראות את הבעיה הזאת. אם היו חיינו גיליון ציונים, הרי לצד השורה הזו היה רושם לנו המורה: טעון שיפור. ומהי השורה המדוברת? קראו ושפטו.

הימים ימי ספירת העומר, וישראל קדושים מתאבלים על סילוקם המחריד – או האמור להחריד – כל לב, של עשרים וארבעה אלף צדיקים וקדושים, תלמידי רבי עקיבא. זה הזמן לחשבון נפש, לספירת מלאי, למילוי המצבור בצד הנכון וריקונו בצד שכנגד. זהו הזמן לחשיבה כיצד נוכל לתקן, ולו במעט, את מידותינו, לשפר את יחסנו לזולת, להקפיד על כבודו של האחר, לקבל כל אחד ואחד. זהו הזמן וזוהי העת.

ישנה תופעה בלתי נעימה בעליל, השולחת זרועות כתמנון וחובקת קהלים נרחבים. היא אינה פוסחת על אף קהילה ועל שום מגזר, ומרוב שנידושה ברגלי אדם, הימצאותה כמעט ואינה מורגשת ומודגשת.

עומד לו יהודי, ולצדו יהודי נוסף. מה טוב ומה נעים עֶמֶד אחים גם יחד. השנים משוחחים בניחותא, רוח ערב סתווית מרפרפת על פניהם ומנעימה את שיחתם, והם שמחים ומודים לה' על שזימנם לפונדק אחד והפגישם לשיחה נאה.

אלא שאז עולה לדיון מנהג שנוהג אחד משני יהודים יקרים אלו; אם חומרא ודקדוק הלכה, אם מנהג מבית אבא שמונח אצלו, ואם סתם הנהגה טובה הנהוגה בקהילתו. והיה, אם נמנה רעהו על אותו החוג ונוהג באותם המנהגים – אמת מה נהדר, בהיות כל איש מתהדר בהקפדתו על אלו המנהגים. אך, אויה, אם ידידו משתייך לקהילה אחרת – הרי אז מתגלע חילוק בינותם.

ואם אך בבירור הלכה וכדומה היו עוסקים השניים, דיינו. האחד מבקש לדון אימתי השתרש מנהג זה, מה מקורו ההלכתי – אם יש אחד שכזה – ומנין לקחוהו מייסדיו. ניחא. אך פעמים שהדיון משנה גוונו ללוחמני, משל היו אלו שני מועמדים לנשיאות ארה"ב המתמודדים בעימות תקשורתי.

בדרך כלל הצד שאינו נוהג במנהג המדובר, הוא זה שיקפוץ בראש וישפוך מילותיו עד בלי די, בניסיון לשכנע – לפחות את עצמו – שמנהג זה אין יסודו בהררי קודש, שאין לו לא טעם ולא ריח, שאינו מתיישב עם ההלכה הפסוקה, וכולי, כולי האי ואולי יסכים עמו הצד שכנגד, וממילא תשתפר תחושתו. אם הצליח להוכיח שהמנהג אינו מבוסס דיו, מעתה אין מצפונו נוקפו שאין הוא נוקטו בידו.

והשאלה היא: למה? אם יהנהן האיש ההוא בראשו ויאמר: "מנהג נאה הוא זה. אשריך שזכית לכך, ואשרי אבותיך שהביאוך לכך" – האם בכך יפחת ערכו? האם ייחשב כמי שאינו מדקדק בהלכה? לא ולא. חברך נוהג כך, ולא משנה אם יודע הוא טעמו של מנהג אם לאו, כי כך לימדוהו אבותיו ורבותיו. ואתה אינך נוהג כך, משום שאין מסורת זו בידיך. ועל מה יצא הקצף? כל עוד שאין במנהג זה הפרעה לאורח חייך – שב והינפש.

אם נדע לכבד את הליכותיו ומנהגיו של הזולת, אם נכיר בכך שיש שונים מאתנו וזכותם לשמר מנהגים קדומים ללא שיקומו להם עוררין, אם ניתן לשני את ההערכה המתאימה לו, בלי לחשוש שייגרע ערכנו, אם לפחות לא נתקוף את האחר על מנהגיו – או אז נדע שקירבנו את הגאולה.