"אם פרשת היטלר אמורה לזעזע אמונה כלשהי, היא צריכה, לא רק לזעזע, אלא גם להוכיח בבירור, שאין להסתמך על הרגש של צדק ויושר אנושי, גם כאשר האדם רכש השכלה גבוהה והסכמה אוניברסיטאית, והוא גם בנו של אקדמאי מוסמך" • המכתב המלא

סופר השואה אלי ויזל, עבר את תלאות השואה האיומה. הוא נשלח בחודש ניסן תש"ד למחנה ההשמדה באושוויץ, שם הועסק בעבודות פרך קשות. כאשר החלו הגרמנים לנחול מפלות במלחמה מול צבאות הברית, צורף לצעדת המוות בה הובל רגלית יחד עם אלפי יהודים נוספים בתנאים קשים אל תוככי גרמניה, מרחק של כ-220 קילומטר. עם סיומה של הצעדה הוכנס למחנה בוכנוואלד, שם שרד שלושה חודשים נוספים עד לשחרור המחנה מידי הנאצים בכ"ז ניסן תש"ה.

בשנת תשל"ח מונה על ידי הפרזידנט של ארצות הברית לעמוד בראש "הוועדה הנשיאותית לזכר השואה", ובעקבות פעילותו הנמרצת בנושא זה קיבל בשנת תשמ"ו 'פרס נובל לשלום' על הרצאותיו שנועדו למניעת שואה נוספת, ופעילותו ציבורית רבת השנים שמטרתה להביא לתודעת האנושות את ההכרח בשלום צדק ויושר ומניעת אלימות דיכוי וגזענות. בשנת תשנ"ב קיבל את מדליית החירות הנשיאותית של נשיא ארצות הברית, ובמהלך השנים קיבל עוד פרסים ועיטורים רבים על פועלו הספרותי וההומניטרי.

בשנים הראשונות אחרי השואה הוא סירב לספר על חוויותיו במחנות ההשמדה; אך לאחר שכנועים הוא כתב ספר בשם "והעולם שתק", שהתפרסם חיש מהר ברחבי העולם. לאלי ויזל היה קשר הדוק עם הרבי מחב"ד זצוק"ל, ולפניכם תרגום של מכתב ארוך, שנכתב במקור בשפת האידיש, ששיגר הרבי לאלי ויזל בנוגע ללקח הנלמד מהשואה האיומה. בסיום המכתב ביקש מאלי ויזל להקים משפחה, למרות כל הטראומה שחווה באושוויץ. לפניכם תרגום המכתב במלואו:

הגיע לידי "במקרה" מאמרו בגליון הפסח של "ג'ואיש אדווקט" – "על אתאיסטים יהודיים". "במקרה", כי מאמרו מופיע מעברו השני של מכתבי בנושא "דו-שיח". אבל ודאי מיותר להבהיר שאצלנו, יהודים, לא קיים כלל נושא המקריות, כי הכל הוא בהשגחה פרטית.

כיון שיהודי מחפש תמיד רמזים, הנני מוצא במפגש האמור של מאמרינו אפשרות לנצל את ההזדמנות ולכתוב לו כמה שורות, לאחר ההפסק הארוך מדי בהתכתבות שלנו, או – מספר מילים בהתוועדות.

אגב, מסרו לי שנכח כמה פעמים ב"התוועדויות", אבל משום מה לא רצה להתקרב יותר.

מטבע הדברים, מאמרו עורר את התענינותי וקראתי אותו בעניין.

כותב, שתחילה סבר כי "התפרצותו של הראביי הנודע לשמצה (או הטראגי-קומי) נגד הקב"ה היוותה ביטוי של מחאה (נגד חוסר-הצדק של העולם)". אני מניח שזה משחק מלים בלבד, כי ודאי ידוע לו שאחד שהתחנך בסמינר של תנועה, שכל הפילוסופי' שלה היא נגד מאבק והתמודדות, והמגמה היא רק לעשות את החיים יותר קלים ונוחים – לא שייך לרמה כזו.

ברור שאני מסכים איתו שהטענה של "השופט כל הארץ לא יעשה משפט!" יכולה להיות אמיתית ובעלת תוקף ראוי – רק כאשר היא פורצת מלב כואב של בעל אמונה עמוקה. משום כך אנו אכן מוצאים שהראשון שביטא טענה זו הי' אברהם אבינו, המאמין הגדול ואבי ה'מאמינים בני מאמינים'. חכמינו ז"ל גם מספרים לנו, כי הראשון שהעלה את השאלה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", הי' לא אחר מאשר משה רבינו, מי שלימד את בני ישראל ואת כל העולם, את הרעיון של "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלקים אחרים", כאשר "אלקים אחרים" כולל גם את השכל וההבנה האנושית, כשהופכים אותם לאליל ופוסק אחרון.

לכן הפליא אותי שלא המשיך את המהלך הרעיוני ולא הסיק את המסקנה המתבקשת. הרי המענה לטענתו של משה רבינו – כאשר, לפי סיפור חכמינו ז"ל, הראו לו שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל וכו' ומשה רבינו זעק "זו תורה וזו שכרה?!" – הי' כידוע: "שתוק, כך עלה במחשבה!".

הבה נזכור שטענתו של משה רבינו הרי לא התבטאה במלים בלבד, כי אם בעיקר במחשבה, ולכן המענה [של הקב"ה:] "שתוק" לא הי' רק ציווי שלא לדבר על כך, אלא גם להמנע מלהרהר בכך.

וההסבר היחיד הי' – "כך עלה במחשבה (העליונה)", דבר שבעצם אינו מהווה הסבר כלל. למרות זאת הדבר לא החליש את האמונה של משה רבינו ושל כל שאר השואלים והדורשים האמיתיים. אדרבה, רק חיזק את אמונתם, כפי שאנו מוצאים זאת במפורש אצל איוב; כך גם אצל אברהם אבינו, שלא זו בלבד שנשאר איתן באמונתו, אלא גם יכל לעמוד בכל הנסיונות; וכך גם שאר ה"מתקוממים", נשארו באמונתם העמוקה עד יומם האחרון.

אני מאמין שיסכים איתי, שלא היתה זו תופעה מקרית שכל השואלים האמיתיים נשארו באמונתם. כלל לא הי' יכול להיות אחרת. שכן, אם רק מתכוונים לקושיא באמת, והיא ביטוי ותוצאה של רגש של צדק ויושר אמיתי, הרי מובן, שרגש עמוק כזה יכול לבוא רק משכנוע עצמי מוחלט שהצדק האמיתי הוא צדק הנובע ממקור על-אנושי, דהיינו, שהוא נעלה הן מהשכל האנושי והן מהרגש האנושי. לכן הקושיא נוגעת לא רק לרגש ולשכל, אלא גם לפנימיות ועצם מציאותו.

אך לאחר ההתבטאות הסוערת הראשונית, הוא מגיע בהכרח למסקנה שכל הגישה של הצבת קושיא ורצון להבין בשכל את מה שלמעלה מהשכל, אין לה מקום. לכן הוא מוכרח – לאחר ההתפרצות המזעזעת וחדורת הכאב – לבוא סוף סוף למסקנא "עם כל זה אני מאמין!". ואדרבה בעצמה גדולה יותר.

האמור לעיל מתייחס למאמרו. אך יש נקודה נוספת בדבר, נקודה שנוגעת לכל הבעי', ומפליאה ההתעלמות ממנה. כוונתי כדלקמן:

ככלות הכל, הרי כל הענין של "הניגוד" הנזכר עם אמונה, אינו דבר חדש שצף ועלה בדורנו. עמנו כבר עבר שחיטות ושמדות ר"ל בדורות הקודמים. יתכן שמסעי הצלב, למשל, מבחינת ההיקף היחסי ובהתאמה, לא היו קלים יותר מאלו של היטלר, ולכך נוסף ההבדל שאז לא היתה אפילו קרן תקוה שהמצב ישתנה; השחיטות התנהלו בשם אותו האיש והשילוש, שבמשמעות היהודית זוהי עבודה-זרה אמיתית, שיהודים לא יכלו לקבל בשום אופן; לאחר שהטורקים נוצחו בידי הצלבנים לא היתה כל תקוה משום "בעלות ברית". בעוד שבתקופת היטלר ימח שמו – השחיטות התקיימו "סתם" מפראות וטבע חייתי של האדם, והי' אפשר לקוות, שאולי בכל זאת העולם יזדעזע, והעיקר, שבעלות הברית ינצחו סוף כל סוף, ויעשו להיטלר ימח שמו – סוף.

במלים אחרות: היהודי המאמין עד 1940, שנולד במאה ה-20 וידע אודות ההיסטוריה היהודית וחוויות עמנו, עם כל הגזירות ושמדות ר"ל של נושאי הצלב וקודם לכן, עד נבוכדנצר מלך בבל וכו', הי' יכול רק לשאול, מדוע הוא ומשפחתו מעורבים בתכניתו של היטלר; אך בעצם הענין התמידי של 'עומדים עלינו לכלותינו' ובהצלחה מסוימת, לא הי' לגביו שום חידוש: ממילא לא יכל היטלר לפגוע באמונתו ברבונו של עולם. רק מי שהאמונה שלו היתה חלשה גם קודם והוא חיפש "ביסוס" להכחשתו את רבונו של עולם, מצא ביסוס שכזה, כביכול, בפרשת היטלר.

פרשת היטלר אכן הביאה חידוש, אבל באפיק אחר – בתחום ההתפתחות האנושית, התרבות והקידמה.

רבים האמינו – במיוחד בין אלו המכונים נאורים – כי במאה ה-20, לאחר שהשיגו קידמה כזו, עם מערכות פילוסופיות "גבוהות" שונות, עם השכלה גבוהה בהיקף רחב, עם מערכת בתי-ספר כזו וכל כך הרבה אוניברסיטאות, עם תרבות מפותחת כזאת וגינוני נימוס נאים שכאלה, לא יכול להתרחש מה שהתרחש ב"ימים החשוכים של ימי הביניים". דעה זו קבלה ביטוי בספרות, בעתונות, וגם בשיחות בעל פה של אישים והוגים מובילים. בכך רצו לסתור את הגישה ה"נושנה" של התנ"ך, ש"חסד לאומים חטאת", ואת דעתו של רשב"י ש"הלכה ידוע שעשו שונא ליעקב". לפתע באה ההתמוטטות הגדולה, וכל התרבות והקידמה של המאה ה-20 התפוררה. התברר, שאין כל סתירה בכך שאדם שמצד אחד הוא פילוסוף, או משורר, עם גינוני נימוס נאים, ונערץ בחברה הגבוהה בסלון בברלין, ואותו אדם מגיע לטרבלינקה וכדומה ומבצע את כל אותם הדברים שבוצעו שם. ולא מדובר כאן על מקרים יוצאים מן הכלל, מפלצות בצורת אדם, אלא אודות 100 מיליון אנשים, עם שלם. ובתוך כך – בלשון כותרת ממאמריו – "העולם שתק". ולזה עוד ניתן להוסיף כותרת משנה, שחלק נכבד ביותר מהעולם הי' מרוצה מכך שה"דבר" מתבצע (גם (או למרות) שהוא מבוצע ע"י אחרים).

אם פרשת היטלר אמורה לזעזע אמונה כלשהי, היא צריכה, לא רק לזעזע, אלא גם להוכיח בבירור, שאין להסתמך על הרגש של צדק ויושר אנושי, גם כאשר האדם רכש השכלה גבוהה והסכמה אוניברסיטאית, והוא גם בנו של אקדמאי מוסמך.

לצערנו ולבושתנו, חוששים לצאת בגלוי עם מסקנה מוחשית זו, שלא לדבר על התוצאות ההגיוניות שהמסקנה צריכה להוביל אליהן בנוגע לחיי היום יום. ההימנעות הבלתי מוסברת הזו נמצאת לצערנו גם אצל דוברים דתיים, וגם אצל כאלה שראו במו עיניהם מה אנשים מסוגלים לעולל אם משאירים אותם ברשות עצמם. וזאת, כאמור בתחילה המכתב, כי מחפשים להקל את החיים ולעשותם נוחים יותר, ושהשינה תהי' עריבה יותר. כי קל יותר ללכת יחד עם העולם, למרות שזהו אותו עולם ששתק, ובחלק גדול גם הי' מרוצה בלבו.

וכעת הנני מרשה לעצמי הערה אישית, הקשורה בשיחתנו כאשר נפגשנו בחדר. סדרת מאמריו "והעולם שתק" עוררה בי שוב את הרעיון, שברצוני להביע כאן, בהזדמנות זו:

לזכור ולא לשכוח, כפי שהתורה אומרת: זכור את אשר עשה לך עמלק – ברור שהוא, בהחלט, דבר חיובי; בלשון חכמינו ז"ל, זוהי מצות עשה. במיוחד כאשר רואים את המגמה המתפתחת, והמאמצים לשכוח ולהשכיח.

אבל לאחר כל זה, הזכירה – היא רק חלק אחד של התפקיד המוטל עלינו. החלק האחר, ואולי עוד יותר חשוב, הוא לעבוד ולהשפיע באופן פעיל נגד מה שמכונה "הפתרון הסופי" שהיטלר, בדיוק כמו המן, זממו.

התגובה צריכה להתבטא במעשים בכיוון של "כן ירבה וכן יפרוץ". כדי להשיג מטרה זו, לא תסייע ההתמרמרות הנובעת מזכירה מתמדת ואי-שכחה, עד כמה שתהי' חשובה. הכרחי להגדיל ולטפח את העידוד לבנות את העם היהודי, כעם יהודי, מן הבחינה הפשוטה של "ויפרו וירבו ויעצמו במאד מאד" – ההיפך הגמור של "הפתרון הסופי" שתוכנן.

כמו בכל הדברים, כך גם בזה, חשוב – בנוסף לעידוד המילולי – להראות דוגמא חי'. במיוחד אחד שחווה בעצמו את כל הדברים הללו, צריך בודאי להראות, כי לא זו בלבד שהיטלר י"ש לא ניצח, אלא אדרבה, בהתרסה נגדו ונגד עוזריו, דוקא להקים משפחה גדולה עם בנים ובנות ונכדים.

הנני מרשה לעצמי לומר בכל התוקף, כי מבלי הבט עד כמה חשוב לספר לדור הנוכחי מה קרה לנו, ועד כמה שלא יהי' זה קשה להשתחרר מאותם זכרונות וחוויות, המשימה הראשונה, לפי הבנתי, היא לקיים בעצמנו את ה"בעל כרחך אתה חי", עם דגש על אתה חי, כלומר, שהחיות תהי' מורגשת. במלים אחרות: עליו לעשות כל מאמץ להתנתק ברגע זה מאותן החוויות ולהכנס לסדר חיים, חיי נישואין, להקים בית יהודי ומשפחה יהודית. זה בודאי יתרום למפלתו של היטלר, שלא הצליח לגרום שיהי' חסיד ויז'ניץ אחד פחות; אדרבה, יגדל ילדים ונכדים, חסידי ויז'ניץ עד סוף כל הדורות. ואינני מתכוין לכאן לסתם בדיחה, אף כי אינני מתעקש שיהי' חסיד ויז'ניץ או חסיד ליובאוויטש, או סתם יהודי שומר תורה ומצוה. אך אם הדבר יכול להיות באופן זה, ודאי טוב. ומכיון שעבר בחייו דברים קשים, וכעת נמצא באמריקה, הרי אם ירצה באמת ישיג גם את זה. והשם יתברך יצליחו.

מכתב ארוך מדי? אך אם לאחר חג השבועות ינשא כדת משה וישראל במזל טוב – כדאית הכתיבה שלי וגם טרחת הקריאה שלו.